מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 59

שנינו במשנה, 'הָיוּ שָׁם גְּדוּדִיּוֹת גְּבוֹהוֹת עשרה טפחים' וְכוּ'. מבררת הגמרא, מַאי – מה הן אותן גְּדוּדִיּוֹת הנחשבות כהמשך העיר, ומרבעים את העיר לפי מקומם. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, שָׁלֹשׁ מְחִצּוֹת של בית שנחרב, ואף שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן תִּקְרָה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵלּוּ מקומות שֶׁמִּתְעַבְּרִין עִמָּהּ – שמתווספים על העיר ומגדילים את שטחה, נֶפֶשׁ – בנין שעושין על הקבר, כעין מצבה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, ובדרך כלל בונים מקום זה לצורך שומר הקבר, והרי זה כבית דירה, וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, בגשר לצורך גובה המכס, ובקבר לצורך השומר [כיון שבדרך כלל אין בית דירה במקומות אלו, כתבה הברייתא בפירוש שיש בהן בית דירה], וּבֵית כְּנֶסֶת שמחוץ לעיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן, וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמְרִים, וְהָאוּרִיאוֹת – אורוות סוסים וְהָאוֹצָרוֹת – מחסני תבואה שֶׁבַּשָּׂדוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן בֵּית דִּירָה, וְהַבּוּרְגָנִין – בקתות קטנות שֶׁבְּתוֹכָהּ [-בתוך השדה], וְהַבַּיִת שֶׁבַּיָּם – בית הבנוי על שרטון שבים, סמוך לעיר שביבשה, הֲרֵי אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ, ומרבעים את העיר לפי מקומות אלו, ומודדים מהם והלאה אלפיים אמה.

וְאֵלּוּ מקומות שֶׁאֵין מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ, נֶפֶשׁ – בנין שעל הקבר שֶׁנִּפְרְצָה מִשְּׁתֵּי רוּחוֹתֶיהָ, אֵילָךְ וְאֵילָךְ, ואינה ראויה לדירה, וְהַגֶּשֶׁר וְהַקֶּבֶר שֶׁאֵין בָּהֶן בֵּית דִּירָה, וּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּירָה לַחַזָּן, וּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּירָה לַכּוֹמְרִים, וְהָאוּרְיוֹת וְהָאוֹצָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן בֵּית דִּירָה, וּבוֹר, וְשִׁיחַ, וּמְעָרָה, שכל אלו אינם עשויים לדירה, וְגָדֵר, וְשׁוֹבָךְ שֶׁבְּתוֹכָהּ – בתוך השדה, וְהַבַּיִת שֶׁבַּסְּפִינָה, שאין הספינה קבועה במקומה, אף שעתה היא סמוכה לעיר, אֵין אחד מכל אֵלּוּ מִתְעַבְּרִין עִמָּהּ.

אָמַר רַב הוּנָא, יוֹשְׁבֵי צְרִיפִין – אנשים הגרים באהלים ארעיים, העשויים מענפי ערבה וכדומה, אף שהם גרים סמוכים זה לזה אין להם חשיבות של 'עיר', לומר שכל מקומם הוא כארבע אמות, וימדדו אלפיים אמה מהבית האחרון שבקצה המקום, אלא כל אחד נידון כאילו הוא נמצא שם לבדו, ואֵין מוֹדְדִין לָהֶן אלפיים אמה אֶלָּא מִפֶּתַח בָּתֵּיהֶן – כל אחד מפתח ביתו.

התבאר לעיל שעיר עגולה, 'מרבעים' אותה. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַבָּא לְרַבְּעָהּ – כאשר באים לרבע עיר עגולה, מְרַבְּעָהּ לְרִבּוּעַ עוֹלָם – מחשבים את הריבוע והוספת הזוויות כפי צדדי העולם, צְפוֹנָהּ לִצְפוֹן עוֹלָם, ודְּרוֹמָהּ לִדְרוֹמָהּ שֶׁל עוֹלָם. מוסיפה הברייתא, וְסִימָנִיךְ – וסימן לדבר, היכן צפון העולם והיכן דרומו, עֶגְלָה – מזל שור, בְּצָפוֹן, ומזל עַקְרָב בְּדָרוֹם, ששני מזלות אלו אין מקומם משתנה לעולם, ולפיהם ניתן לכוון את ריבוע העולם.

משנה

חכמים דרשו מלשון הפסוק שנאמר לגבי מדידת מגרשי הלויים (במדבר לה ד) 'מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה', שבכל מדידה יש לתת שיעור 'חוצה', ואחר כך למדוד. וכיון ש'חוצה' זה הוא כעין חצר סביב העיר, לכן מחשבים שטח זה כשטח חצר המשכן, והיינו מאה על חמישים אמה, וכשמחלקים את השטח הזה לריבוע הרי הוא שבעים אמה ושיריים [השיעור המדוייק הוא שבעים אמה וארבעה טפחים ועוד משהו]. משנתנו מביאה מחלוקת בדין זה:

נוֹתְנִין קַרְפַּף לָעִיר – בעת מדידת תחום העיר מוסיפים לה 'קרפף', כאילו מקיפה אותה חצר של שבעים אמה ושיריים, ומשם מודדים אלפיים אמה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין קַרְפַּף אֶלָּא לִשְׁתֵּי עֲיָרוֹת הסמוכות זו לזו בִּלְבָד, להחשיבן כעיר אחת, והשובת בעיר אחת יכול להלך אלפיים אמה מסוף העיר השניה. אבל לעיר שאינה סמוכה לעיר אחרת, אין נותנים 'קרפף'.

שתי עיירות הסמוכות זו לזו, אִם יֵשׁ לְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, וּלְזוֹ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, עוֹשֶׂה קַרְפַּף אֶת שְׁתֵּיהֶן לִהְיוֹת כְּאַחַת, ובגמרא יתבאר בשיטת מי נאמר דין זה. וְכֵן שְׁלֹשָׁה כְּפָרִים הַמְּשֻׁלָּשִׁים – עשויים כצורת סגול, שנים מהם זה בצד זה ואחד באמצע תחתיהם, אִם יֵשׁ בֵּין שְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים מֵאָה וְאַרְבָּעִים וְאַחַת אמה וּשְׁלִישׁ, עוֹשֶׂה אֶמְצָעִי אֶת שְׁלָשְׁתָּן לִהְיוֹת אֶחָד, ומבואר בגמרא שאף אם המרחק בין שני הכפרים גדול מאד, אפילו בשיעור אלף או אלפיים אמה, אם הכפר השלישי בגודל כזה שאם היינו 'מכניסים' אותו בין שני הכפרים לא היה ביניהם יותר ממרחק של שני קרפיפות, ואותו כפר עצמו נמצא במרחק הפחות מאלפיים אמה משני הכפרים האחרים, שניתן להלך מהם אליו בשבת, הרי הוא מצטרף עמהם ונחשבים שלשתם כעיר אחת, והשובת באחד משלשת הכפרים הללו יכול להלך מקצה הכפר הרחוק ביותר אלפיים אמה נוספות.

גמרא

שנינו במשנה, 'וחכמים אומרים, אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד'. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בביאור שיטת חכמים: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב הוּנָא אָמַר, לדעת חכמים, כשיש שתי עיירות סמוכות זו לזו, נוֹתְנִין קַרְפַּף לְזוֹ, וְקַרְפַּף לְזוֹ, הרי שביחד יש להן מאה ארבעים ואחת ושליש אמה, וכאשר המרחק ביניהן אינו יותר מזה, נחשבות הן כעיר אחת. ולדבריו נמצא שמה שנאמר במשנה ששתי עיירות שהמרחק ביניהם הוא מאה ארבעים ואחת ושליש אמה נחשבות כעיר אחת, גם בשיטת חכמים נאמר.

רַב חִיָּיא בַּר רַב אָמַר, אֵין נוֹתְנִין אֶלָּא קַרְפַּף אֶחָד לִשְׁתֵּי עֲיָרוֹת הסמוכות זו לזו, ורק אם אין ביניהן יותר משבעים אמה ושיריים נחשבות הן כעיר אחת, אבל אם יש ביניהן שטח גדול יותר, אין מחשיבים אותן כעיר אחת. ולפי זה, מה שנאמר במשנה ששתי עיירות שהמרחק ביניהם הוא מאה ארבעים ואחת ושליש אמה נחשבות כעיר אחת הוא בשיטת רבי מאיר, הסובר שגם לעיר יחידה נותנים קרפף, וממילא כשיש שתי עיירות סמוכות נותנים להם שתי קרפיפות. [אכן, הדין האחרון במשנה שמצרפים שלשה כפרים, יכול להתפרש גם לשיטת חכמים, ומה שאמרה המשנה שיש בין שתי החיצונות מאה ארבעים ואחת אמה הכוונה לשני המרחקים יחד, בין הימנית לאמצעית ובין האמצעית לשמאלית].