מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 60

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בנדרים (נו:) בענין עיבורה של עיר: גַּרְסִינָן – שנינו בְּמסכת נְדָרִים, הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר – מי שנדר שלא יכנס לעיר מסוימת, מֻתָּר לו לִיכָּנֵס בִּתְחוּמָהּ – בתוך אלפיים אמה שלה, כיון שנאמר (במדבר לה ה) 'וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה', הרי שבלשון התורה אותם אלפיים אמה מכונים 'מחוץ לעיר', וְאָסוּר לִיכָּנֵס בְּעִבּוּרָהּ – בתוך שבעים אמה ושיריים שלה [ואף שבמשנתנו מכונה 'עיבור העיר' אותם בתים וחומות הבולטים מהעיר, מכל מקום כיון שאין הם נחשבים כחלק מהעיר אלא אם כן הם נמצאים בתוך שבעים אמה ושיריים, זו ראיה שכל השטח הזה הסמוך לעיר נחשב כעיבורה של עיר (שטה מקובצת)].

מבררת הגמרא, מְנָא לָן דְּעִבּוּרָהּ דְּמָתָא – ומנין לנו שעיבור העיר כְּמָתָא דָּמֵי – נחשב כמו העיר עצמה. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא (יהושע ה, יג) 'וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ', ויש לבאר מַאי – מה כוונת הפסוק שהיה יהושע 'בִּירִיחוֹ', אִילֵימָא – אם תפרש שהכוונה שהיה בִּירִיחוֹ מַמָּשׁ, בתוך העיר, וְהָכְתִיב – והרי נאמר בהמשך הפסוקים שם (ו, א) 'וִירִיחוֹ סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', ואם כן בודאי לא היה בתוך העיר. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ – אלא ודאי יש ללמוד מכאן שהיה יהושע בְּעִבּוּרָהּ של יריחו, ומקום זה כינתה התורה כ'יריחו', הרי שעיבורה של עיר נחשב כעיר עצמה.

משנה

משנתנו מבארת את אופן מדידת 'תחום שבת' של אלפיים אמה מחוץ לעיר: אֵין מוֹדְדִין את מרחק תחום שבת, אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, והטעם לכך יבואר בגמרא. וְלֹא יִמְדֹד אֶלָּא כשהוא אוחז את קצה החבל שבידו כְּנֶגֶד לִבּוֹ, שאילו יאחזו בגובה ראשו וחבירו יאחזו בגובה רגליו, יאבד מאורך החבל מפני האלכסון, ולכן נתנו לו חכמים מקום קבוע כנגד הלב, וכך אין מאבדים מארכו כלום.

עתה מבארת המשנה כיצד על מודדי התחומים לנהוג כשהם מגיעים למקום שיש בו עמק או גבעה, המפריעים את המדידה הישרה: הָיָה מוֹדֵד וּבָא [-הולך ומודד], וְהִגִּיעַ לְגַיְא – עמק, אוֹ לְגָדֵר – חומת אבנים שנפלה, ונעשה תל אבנים, אין מודדים את אורכו של הגובה או העומק, אלא אפילו עמוק הגיא אלף אמה אין מודדים את עומקו כלל, אלא מַבְלִיעוֹ במידת החבל, כלומר, זה עומד בצד אחד של הגיא, וחבירו עומד בצד השני, ומודדים את המקום כאילו הוא קרקע ישרה, ואם אינם יכולים לעשות כן, כגון שהגיא רחב יותר מחמישים אמה, הרי הם מתרחקים ממקום מדידתם עד למקום שאין הגיא רחב כל כך, ומודדים שם בחבל של חמישים אמה כנגד מקום המדידה המקורי, וּבסיום מדידת המקום שכנגד הגיא חוֹזֵר לְמִדָּתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ – חוזר למדוד כנגד המקום שהתחיל בו. וכן אם הִגִּיעַ לְהַר, מַבְלִיעוֹ במדידת החבל ואינו מודד את גובהו בפני עצמו, ואם אינו יכול לעשות כן מפני שההר רחב יותר מחמישים אמה, מרחיק למקום שכנגד ההר, ומודד, וְחוֹזֵר לְמִדָּתוֹ. אומרת המשנה תנאי להיתר זה של התרחקות ממקום המדידה המקורי כדי למדוד כנגד הגיא או כנגד ההר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא על ידי זה חוּץ לַתְּחוּם, אלא אף המדידה שכנגד הגיא או ההר צריכה להיעשות בתוך תחום שבת, ובגמרא יבואר הטעם לכך.

וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וכגון שההר ארוך מאד ונמצא כנגד כל אותו צד של העיר, ואף אם יתרחק משם אינו יכול להבליע את מידתו במדידת החבל, בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאִי, אָמַר רַבִּי יַנַּאי, שָׁמַעְתִּי שֶׁמְקַדְּרִין בְּהָרִים – שמנקבים את ההרים לצורך מדידת תחום שבת, כלומר, שאף שבאופן זה אין מבליעים את מידת ההר כולה להחשיבה כמקום ישר, אך גם אין מודדים את כל גובה ההר, אלא הקלו חכמים שימדדו את גובה ההר בחבל של ארבע אמות, והאדם שעומד למטה יחזיקנו בגובה לבו, והעומד למעלה יחזיקנו בגובה רגליו, וכן הלאה, ובאופן זה אין מפסידים את כל האלכסון של ההר, אלא רק את חלקו.

גמרא

שנינו במשנה, אין מודדים אלא בחבל של חמישים אמה, לא פחות ולא יותר. מביאה הגמרא ברייתא בביאור דין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, לֹא יִפְחוֹת מאורך החבל, מִפְּנֵי שֶׁעל ידי זה הוא מַּרְבֶּה את המרחק, שחבל קצר יכול להימתח, ונמצא שמודד יותר מאורכו האמיתי. וְלֹא יַרְבֶּה על חמישים אמה, מִפְּנֵי שֶׁעל ידי זה הוא מְּמַעֵט את המידה, לפי שלא ניתן למותחו היטב, ושוקע החבל באמצעיתו, ומתמעטת מידתו.

הגמרא מביאה ברייתא בענין סוג החבל שעמו מודדים תחומי שבת: תָּנֵי – שנה רַב יוֹסֵף ברייתא זו, שְׁלֹשָׁה מיני חֲבָלִים הֵן, לשלשה מצוות שונות, שֶׁל מֶגֶג – מין גמי, וְשֶׁל נְצָרִים – סיבי דקל, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן, ומבארת הברייתא, חבל שֶׁל מֶגֶג, היה משמש לַפָּרָה – לשריפת פרה אדומה, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה (פרה פ"ג פ"ט), כְּפָתוּהָ – קשרו את הפרה בְּחֶבֶל שֶׁל מֶגֶג, כיון שרצו שיהיו כל מעשיה בדברים שאינם מקבלים טומאה, וּנְתָנוּהָ עַל גַּב מַעֲרַכְתָּה. וחבל שֶׁל נְצָרִים, לְסוֹטָה, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה (סוטה ז:), אַחַר כָּךָ מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי, והיינו חבל העשוי מסיבי דקל, וְקוֹשְׁרָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. וְחבל שֶׁל פִּשְׁתָּן, לִמְדִידָה של תחום שבת, ולמדידת העיר הקרובה אל החלל, הצריכה להביא עגלה ערופה, ולמדידת תחום ערי מקלט [שההלכה היא שתחום העיר קולט כמו העיר].