מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 76

שנינו במשנה, 'הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה' וכו'. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הָיוּ שְׁנַיִם שֶׁשָּׁכְחוּ וְלֹא עֵירְבוּ עִם בְּנֵי הֶחָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנוּ לָהֶם בְּנֵי חָצֵר רְשׁוּתָן, אֵינָן מוּתָּרִין לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, דְּכֵיוָן שֶׁשְּׁנֵיהֶם לֹא עֵירְבוּ, אף שביטלו אליהם בני החצר את רשותם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שהרי ביתו של כל אחד מיוחד לעצמו, והחצר שייכת לשניהם. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, דכיון שכעת החצר של שניהם, וביתו של כל אחד מיוחד לעצמו, הרי זו ככל חצר של שני בני אדם שלא עירבו, שאסורה על שניהם, ומדוע הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה.

מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא באופן דְּאחר שביטלו כל בני החצר את רשותם לאותם שנים, הָדַר חַד מִינַיְיהוּ וּבַטִיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – חזר אחד מאותם שנים וביטל את רשותו לחבירו, ונמצא שעתה כל החצר מבוטלת לאדם אחד, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר דלִישְׁתְּרֵי – שיהא מותר לו לטלטל מביתו לחצר ומהחצר לביתו, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיעה לנו המשנה שאין הדין כן, אלא אין אותו אחד יכול לבטל את חלקם של שאר בני החצר לגבי חבירו, והטעם לכך, כֵּיוָן דִּבְּעִידָּנָא דְּבַּטְלֵי לֵיהּ לְהַהוּא, לֹא הֲוָה לֵיהּ שַׁרְיוּתָא בֶּחָצֵר – כיון שבזמן שביטלו הרבים את רשותם לאותם שנים לא הותרה להם החצר בטלטול, מאחר ושניהם אוסרים זה על זה, ממילא לא זכה אף אחד מהם בחלקם של הרבים [כיון ש'ביטול' זה מועיל רק כדי להתיר את הטלטול, ואם אינו מתיר מיד את הטלטול, אינו חל כלל], וממילא אף כשחוזר הלה ומבטל את רשותו לחבירו, לֹא מִישְׁתְּרֵי – לא הותר חבירו בטלטול, כיון שלא זכה אותו אחד בחלקם של הרבים כלל, וממילא אין לו אפשרות לבטל את חלקם.

[שנינו במשנה, 'שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת'. שואלת הגמרא, לָמָּה לִי – מדוע הוצרכה המשנה לחזור ולומר כלל זה, והרי כבר שנינו קודם לכן 'היו שנים, אוסרין זה על זה'. משיבה הגמרא, לֹא צְרִיכָא – אכן לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה אלא כדי לחדש בזה דין נוסף, שאפילו באופן דְּאָמַר לֵיהּ – שכשביטלו הרבים את חלקם לגבי אותם שנים אמרו לאחד מהם בפירוש 'קְנֵי עַל מְנַת לְהַקְנוֹת' – תזכה בחלקינו על מנת לבטלו לחברך, והיה מקום לומר שכוונתם למנותו כשליח שלהם לביטול חלקם, השמיעה לנו המשנה שאין דבריהם מועילים, דכיון שבשעה שהוא עצמו קנה לא הותר הטלטול, אינו יכול לזכות לאחרים ולהתיר בכך את הטלטול:

הגמרא מביאה ברייתא בענין הדינים ששנינו במשנה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, חצר שיש בה כמה בני אדם, אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירֵב עם האחרים, נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירֵב, ולהלן יבואר מדוע אינו צריך לבטל רשותו לכולם. וְאם היתה זו חצר של שלשה, שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ יחד, נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לְאֶחָד [-לשלישי] שֶׁלֹּא עֵירֵב, ורשאי להוציא ולהכניס מביתו לחצר [אך הם אינם רשאים, וכמבואר לעיל, שאין הרבים יכולים להחשב כ'אורחים' לגבי היחיד]. וְאם היתה זו חצר של ארבעה, שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לַשְּׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ, ורשאים אותם שנים שעירבו להכניס ולהוציא לחצר, אוֹ אם היתה זו חצר של שלשה ולא עירבו כלל, נותנים השנים רשותם לְאֶחָד שֶׁגם הוא לֹּא עֵירֵב. אֲבָל אם היתה זו חצר של שלשה, ושנים מהם עירבו, אֵין אֶחָד שֶׁעֵירֵב נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁלֹּא עֵירֵב, שהרי עדיין יהא אסור בטלטול מחמת השלישי שעירב ולא ביטל לו את רשותו. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁעֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, אם היתה זו חצר של ארבעה. וְאֵין שְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ נוֹתְנִין רְשׁוּתָן לִשְׁנַיִם שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, שהרי בשני האופנים האחרונים לא יועיל הביטול להתיר את הטלטול, לפי שאחר הביטול שייכת החצר לשנים שלא עירבו, וכל אחד אוסר על חבירו.

בְּעָא מִינֵיהּ אַבַּיֵּי מֵרַבָּה – שאל אביי את רבה שאלה זו, חֲמִשָּׁה בני אדם שֶׁשְּׁרוּיִין בְּחָצֵר אַחַת, וְשָׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵירֵב, כְּשֶׁהוּא [-אותו יחיד שלא עירב] מְבַטֵּל רְשׁוּת כדי להתיר לאחרים לטלטל, האם הוא צָרִיךְ לְבַטֵּל רשות לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, אוֹ לֹא, ודי בכך שיבטל רשותו לאחד מאותן שעירבו, ועל ידי זה מותרים כולם בטלטול. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, צָרִיךְ אותו אחד לְבַטֵּל רשותו לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה עליו אביי מברייתא זו, ששנינו בה 'אֶחָד שֶׁלֹּא עֵירֵב, נוֹתֵן רְשׁוּתוֹ לְאֶחָד שֶׁעֵירֵב', ויש לברר, הֵיכִי דָּמֵי – באיזה אופן עוסקת הברייתא, אִילֵימָא דְּלֵיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ – אם אין אדם שלישי עמהם בחצר, אם כן כיצד יתכן שאחד מהם עירב, בַּהֲדֵי מַאן עֵירֵב – ביחד עם מי עירב אותו אדם, אם אין עמהם אדם נוסף. אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ – ודאי מדובר שיש אדם שלישי עמהם, ואחד מהם עירב עמו וחבירו לא עירב, וְקָתָנֵי – ועל אופן זה אמרה הברייתא 'נותן רשותו לְאֶחָד שֶׁעֵירֵב', הרי שאינו צריך לבטל רשותו לשניהם, אלא די בכך שיבטל רשותו לאחד מהם.

מתרצת הגמרא, וְאילו רַבָּה סובר שאין זו ראיה, דהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – באיזה אופן עוסקת הברייתא, כְּגוֹן דְּהֲוָה אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ – שהיה עמהם בערב שבת אדם נוסף, ועירב עמו, וּמִית – ומת אותו אדם בשבת, ועתה נשארו שנים, ועל זה אמרה הברייתא שאותו שלא עירב יכול לבטל רשותו לאותו אדם שעירב עם המת. [הראשונים הקשו, מה בכך שמת אותו אדם, והרי הוריש את חלקו לבנו, ואם כן אותו יורש יאסור. ותירצו כמה תירוצים: א. הברייתא עוסקת באופן שחנו כמה בני אדם במקום הפקר, והקיפוהו מחיצות בערב שבת וקנו שביתה, ועירבו ביניהם, ובאופן כזה כשמת אחד מהם אינו מוריש לבנו כלום, שהרי לא זכה במקום זה כלל (רש"י). ב. מדובר בגר שמת, ואין לו יורשים (תוספות). ג. הלכה כרבי שמעון (להלן בפרק שמיני), שאם אין האדם שובת בביתו, אינו אוסר על שאר בני החצר, ואף כאן אותו בן אינו שובת בבית אביו, ואינו אוסר].

פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה – וההלכה היא כדברי רבה, שהבא לבטל רשותו לרבים שעירבו יחד צריך לבטל לכל אחד ואחד, ואין די בכך שיבטל רשותו לאחד מאותם שעירבו.