מסכת עירובין, פרק ז, משנה י

משנה י: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִין, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כִּכָּר הוּא עֵרוּב. אֲפִלּוּ מַאֲפֵה סְאָה וְהִיא פְרוּסָה, אֵין מְעָרְבִין בָּהּ. כִּכָּר בָּאִסָּר וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ:

משנתנו מבארת באילו מיני מזון ניתן להשתמש לצורך עירובי חצרות ושיתופי מבואות: בַּכֹּל מְעָרְבִין – בכל מיני הפת (בין פרוסה ובין שלמה) מערבים עירובי חצרות, וּמִשְׁתַּתְּפִין בשיתופי מבואות, בכל מיני מאכל ומשקה כיון שדברים חשובים הם שאין אדם נותנם בחינם לכל, והנחתם במקום מסוים מועילה לשתף ביניהם, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם חשובים, ואין אדם מקפיד מליתנם לכל אדם, וכיון שכך אין בהם חשיבות להשתתף על ידם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק על הדין הראשון של רבי אליעזר, שהתיר עירובי חצרות אף בפרוסה, ואוֹמֵר, כִּכָּר שלם הוּא העֵרוּב, ולא פרוסה, ולכן, אֲפִלּוּ היה מַאֲפֵה גדול בשיעור סְאָה, וְהִיא פְּרוּסָה, כיון שאינו שלם אֵין מְעָרְבִין בָּהּ, כדי שלא יבואו בני החצר לידי איבה, שאחד נותן ככר שלימה, ויכעס על שכנו הנותן רק פרוסה. אבל אם היה זה כִּכָּר, אפילו קטן כְּאִיסָּר, וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ, ואין חילוק בין קטן לגדול, מאחר והוא שלם.