מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 88

הגמרא מבארת עתה את הדין באופן שיש כותל החוצץ בין שתי החצרות, אך אין גובהו שוה בשתיהן: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב נַחְמָן, כֹּתֶל שֶׁעומד בֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, ועומדות החצרות על צלע הר, באופן [שֶׁצִּדּוֹ אֶחָד] של הכותל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְצִדּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ [כלומר, אינו גבוה עשרה טפחים], נוֹתְנִין אוֹתוֹ לְזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ – מחשיבים אותו כחלק מהחצר שכלפיה שוה הכותל לארץ. ומבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לדין זה, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ – משום שאופן זה נחשב לָזֶה – לדר בחצר ששוה לגובה הכותל, תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת – בקלות, וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה – בקושי, שצריכים לזרוק לגובה כדי להשתמש בכותל, וְהדין הוא שכָל מקום שעומד בין שתי חצרות, לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה, נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת, ומחשיבים את עובי הכותל כחלק מחצרו, ורשאי להעביר מתוך הבתים אל הכותל, ולהיפך. ואילו מי שדר בחצר שתשמישו בקושי, אינו רשאי להעביר מהבתים לכותל [אך כלים ששבתו בחצר מותר להעביר לכותל , וכדעת רבי שמעון לעיל, שכלים ששבתו בחצר מותר להעביר בכל החצרות והגגות ללא עירוב כלל].

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב שֵׁיזְבִי, אָמַר רַב נַחְמָן, חָרִיץ – חפירה ארוכה וצרה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, וְצִדּוֹ האֶחָד של החריץ שָׁוֶה לָאָרֶץ, כלומר, שאינו עמוק עשרה טפחים, ומצידו השני הוא נמוך מהחצר עשרה טפחים או יותר, וכגון שהיו הבתים בנויים בצלע ההר, נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ [-קרוב לגובה הקרקע, פחות מעשרה טפחים], ומחשיבים את החריץ כחלק מחצרו, ורשאי לטלטל מהבתים לחריץ, כיון דַּהֲוָה לֵיהּ לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה, וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת.

משנה

משנתנו ממשיכה לדון בעירובי חצרות של שתי חצרות הסמוכות זו לזו: חָרִיץ – חפירה ארוכה וצרה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, ואותו חריץ מהלך לכל אורך הגבול שבין החצרות, עָמֹק עֲשָׂרָה טפחים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, שאי אפשר לדלגו בפסיעה אחת בהליכה רגילה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – כל חצר מערבת בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שאותו חריץ חוצץ ומפריד בין שתי החצרות. וַאֲפִלּוּ היה אותו חריץ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן, אין הוא מחשיב את החריץ כסתום, כיון שאין דרך לבטל את הקש והתבן שם, שהרי ראוי הוא למאכל בהמה, וכיון שכך אין החצרות נחשבות כמחוברות. אבל אם היה החריץ מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות, הרי החריץ נחשב כסתום, ומְעָרְבִין שתי החצרות עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שהרי אין כל מחיצה ביניהם, והרי שתיהן כחצר אחת.

נָתַן עָלָיו – על החריץ נֶסֶר רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, ואורך הנסר מונח לרוחב החריץ, כמו גשר המחבר את שתי החצרות זו לזו, הרי זה נחשב כ'פתח', והדבר תלוי ברצונם, אם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, אבל אינם נחשבים כחצר אחת ממש, שאם לא יערבו כולם יחד יאסרו זה על זה, שהרי עדיין נשאר חריץ מכאן ומכאן, ודומה הדבר לכותל שיש בו פתח, שאם רצו מערבין שני עירובין, ואם רצו מערבין עירוב אחד.

היה רוחב הנסר פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טפחים, אין הוא נחשב כ'פתח', כיון שאדם פוחד לעבור עליו, ונשאר החריץ כחציצה בין שתי החצרות, ולכך מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.

וְכֵן אם היו שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת – שתי מרפסות, הבולטות משני בתים ומעל רשות הרבים, ועומדות זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וביניהן יש רווח ארבעה טפחים או יותר, ואינם יכולים לערב יחד מחמת אותו רווח, אם הניחו בין שתי הגזוזטראות נסר רחב ארבעה טפחים, שאדם יכול לעבור עליו ללא חשש, (מערבין אחד ואין מערבין שנים), [אם רצו מְעָרְבִין שְׁנַיִם, כיון שאין הנסר נחשב חיבור גמור בין הגזוזטראות, וְאם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שהנסר נחשב כ'פתח' המחבר את שתי הגזוזטראות]. אך אם היה הנסר פָּחוֹת מִכָּאן – רוחבו פחות מארבעה טפחים, ואדם ירא לעבור על גביו מגזוזטרה אחת לחברתה, הרי הן כשתי חצרות שיש ביניהן חריץ, ומְעָרְבִין שְׁנַיִם, כל אחת בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.