מסכת עירובין, פרק י, שיעור 120

משנה

משנתנו דנה בהיתר השימוש בשבת בבריח הנועל את הדלת: נֶגֶר – בריח הנתחב בחור שבאסקופת הדלת, ועל ידי נעיצתו שם ננעלת הדלת, שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא – שראשו עבה ועגול, וניתן לכתוש על ידו תבלינים וכדומה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר להשתמש בו בשבת לצורך נעילה, כיון שאינו קשור לדלת ממילא כשנועץ אותו באסקופה, נראה כבונה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר, דכיון שראשו עבה ועגול וראוי לכתוש בו תבלינים, יש לו שם 'כלי', ואף שזהו כלי שמלאכתו לאיסור [לכתוש תבלינים], הרי מותר לטלטלו לצורך השימוש בגופו. וכיון שתורת כלי עליו, אין נעיצתו בארץ נראית כבנין. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ראיה לדבריו, מַעֲשֶׂה היה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶיתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶם. רַבִּי יוֹסֵי חולק על ראיה זו ואוֹמֵר, אִיסּוּר הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ בתחילה, ובאו רבן גמליאל וזקנים, וְהִתִּירוּ לָהֶם.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי בדין נגר שיש בראשו גלוסטרא, מבארת הגמרא באיזה אופן נחלקו: בְּנִיטָּל בְּאַגְדּוֹ – באופן שאותו נגר קשור בחבל חזק, שאינו נתלש אם נוטלים עימו את הנגר, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּשָׁרֵי – לדברי הכל מותר לנעול בו את הדלת, דכיון שהוא קשור בחבל חזק מוכח הדבר שהוא משמש לנעילה, ואין זה נראה כבנין. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא רק בְּאופן שֶׁאֵין נִיטָּל בְּאַגְדּוֹ, דרַבִּי יוֹסִי סָבַר, כֵּיוָן דְּיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא, תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו, וְשָׁרֵי – ומותר לנעול על ידו. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, כֵּיוָן שֶׁאֵין נִיטָּל בְּאַגְדּוֹ, לֹא – אינו נחשב כקשור ואסור לנעול על ידו, כיון שנראה הדבר כבנין.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסִי, שמותר לנעול על ידי נגר זה, אף שאינו ניטל באגדו.

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בענין נגר: נֶגֶּר הַנִּגְרָר – נגר שאין בראשו גלוסטרא, והוא קשור בחבל אך אינו תלוי, ומתוך כך הוא נגרר על הארץ ואין ניכרת קשירתו, נוֹעֲלִין בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ, כיון שאין זה אלא איסור דרבנן, כיון שנראה הדבר כבנין, אך אין זה בנין ממש, ולא גזרו איסורים דרבנן במקדש, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – בשאר מקומות אסור לנעול בו כיון שנראה הדבר כבנין.

וְנגר הַמּוּנָח – שאינו קשור כלל, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה, אָסוּר, כיון שזהו בנין ממש, האסור מן התורה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נגר הַמֻּנָּח, מותר בַּמִּקְדָּשׁ ואסור במדינה, כיון שאין בו אלא איסור דרבנן, שנראה הדבר כבנין. וְהַנִגְרָר מותר אפילו בַּמְּדִינָה, דכיון שהוא קשור, אף שאינו תלוי, אין הדבר נראה כבנין.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵיזֶהוּ נֶגֶּר הַנִּגְרָר, שֶׁנוֹעֲלִין בּוֹ בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה, כָּל שֶׁקָּשׁוּר בחבל, וְתָלוּי בדלת, וְרֹאשׁוֹ אֶחָד מַגִּיעַ לָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, (אף) זֶה, הקשור, [אַף] בַּמְּדִינָה מֻתָּר, כיון שהקשירה עצמה מוכיחה שאין זה דרך בנין, אֶלָּא אֵיזֶהוּ נֶגֶּר (הנגרר) שֶׁבַּמְדִינָה אָסוּר, כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא קָשׁוּר וְלֹא תָּלוּי, שאז הוא מוקצה ממש, ונראית נעיצתו בקרקע כבנין, ואסורה. וְאם היה נעוץ מערב שבת ורוצה להוציאו כדי לפתוח את הדלת, שׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית, שהרי מוקצה הוא, ואסור בטלטול סתם.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שנגר הנגרר, מותר אף במדינה. אָמַר רָבָא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁקָּשׁוּר וְתָלוּי בַּדֶּלֶת עצמה, שאז ניכר הדבר שהוא מיועד לנעילת הדלת, אך אם הוא תלוי במזוזה או באחורי הדלת, אין הדבר ניכר, ואסור להשתמש בו בשבת. וְאִם נִטָּל בְּאַגָּדוֹ – ואם הוא קשור בחבל חזק כל כך שיכול הוא להינטל על ידו, אֲפִילוּ אֵינוֹ תָּלוּי אֶלָּא בְּבָרִיחַ שֶׁל דֶּלֶת, מֻתָּר לְטַלְטֵל, כְּדעת רַבִּי טַבְלָא [המובא בגמרא, שהתיר באופן זה].

עד עתה התבאר דין נגר הנכנס לתוך האסקופה בלבד. הגמרא דנה עתה בנגר שננעץ בקרקע עצמה: בָּעֵי – הסתפק רַבִּי זֵירָא, נִקְמָז מַהוּ – מה הדין באופן שהנגר אינו ננעץ רק בנקב שבאסקופה, אלא ממשיך ויורד למטה, לתוך הקרקע, האם גם באופן זה מותר להשתמש בו בשבת, או שכיון שהחיבור שלו הוא בקרקע עצמה, נראה הדבר יותר כבנין, ואסור.

אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ – מדוע הסתפק רבי זירא בדין זה, לֹא שְׁמִיעַ לֵיהּ הָא דְּתַנְיָא – וכי לא שמע את מה ששנינו בברייתא בענין זה, וכך שנינו בה, נגר שנִקְמָז, מֻתָּר להשתמש בו בשבת. אך אם נִשְׁמָט הנגר מהחבל שהיה קשור בו, אָסוּר להשתמש בו בשבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִקְמָז, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָט, אָסוּר. וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּנִקְמָז, שאסור להשתמש בו בשבת.

מבררת הגמרא, וְטַעֲמָא מַאי – ומה הטעם לכך שאם נקמז הנגר אסור להשתמש בו בשבת. אָמַר אַבַּיֵּי, מִשּׁוּם דְּמִיחְזֵי כְּבוֹנֶה – כיון שנראה הדבר כבנין, שהרי נועץ את הנגר בקרקע ממש. וְאִם עָשׂוּ לוֹ בֵּית יָד – ידית, מֻתָּר להשתמש בו אפילו אם נקמז, כיון שבכך ניכר שאין זה חלק מהבנין, אלא מנעול בלבד.

מביאה הגמרא מעשים בענין זה: הַהִיא שָׁרוּתָא – מעשה בקורה ששימשה לנעילת הדלת, דַּהֲוָה בֵּי – שהיתה בביתו של רַבִּי פְּדָת, וכל כך גדולה היתה, דַּהֲווֹ שָׁקְלֵי לָהּ בֵּי עֲשָׂרָה – שהיו צריכים עשרה בני אדם יחד להרימה, וְשָׁדוּ לָהּ אַדַּשָׁא – והיו מטילים אותה על השער, כדי לנועלו, ואף על פי כן סבר רבי פדת שאין בכך איסור, אָמַר – וביאר את טעמו, כיון שתּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ – יש לה שם 'כלי', מאחר שהיא ראויה לשבת עליה.

מעשה נוסף: הַהוּא אַסִיתָא – מעשה במכתשת גדולה העשויה אבן, דַּהֲוָה בֵּי – שהיתה בביתו של מַר שְׁמוּאֵל, דַּהֲוָת מַחֲזֶקֶת אַדְרִבָא – שהיתה גדולה בשיעור היכול להחזיק חצי כור, שהוא שיעור גדול מאד, וַהֲווּ שָׁקְלֵי לָהּ בֵּי עֲשָׂרָה – והיו נוטלים אותה עשרה בני אדם, וְשָׁדוּ לָהּ אַדַּשָׁא – ומטילים אותה על השער, כדי לסוגרו בלילה. וסבר מר שמואל שהדבר מותר, אָמַר, מכתשת זֹאת, תּוֹרַת כְּלִי עָלֶיהָ, ומותר לטלטלה בשבת לצורך כך.