מסכת ערלה, פרק ב, משנה א
פרק ב, משנה א: הַתְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, הַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְצָרִיךְ לְהָרִים.
פרק ב, משנה א: משנתנו מביאה את דיניהם של תערובות שונות של איסור והיתר, שהצריכו חכמים רוב מסוים של היתר כדי להתיר את כל התערובת: הַתְּרוּמָה – תרומה גדולה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, אפילו שֶׁל דְּמַאי – של עם הארץ, שיש חיוב מדרבנן להפריש מתבואתו מעשר ותרומת מעשר, וכל שכן תרומת מעשר של ודאי, הַחַלָּה שמפרישים מהעיסה, וְהַבִּכּוּרִים, כל אלו אם התערבו בהיתר, עוֹלִים בְּאֶחָד וּמֵאָה, שאם יש מאה חלקים של היתר כנגד החלק של האיסור התערובת כולה מותרת, וְכל האיסורים הללו מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם נפלה סאה אחת שיש בה תרומה ותרומת מעשר וכו' לתוך פחות ממאה סאים של חולין, נאסרת כל התערובת. וְאם יש בתערובת מאה חלקים של היתר, שהכל מותר באכילה, מכל מקום צָרִיךְ לְהָרִים – להוציא חלק אחד מהתערובת בשיעור החלק של האיסור, וליתנו לכהן, שהרי מלבד איסור האכילה שבו, הבטל ברוב, זהו גם ממונו של הכהן, וממון של אדם שהתערב בממון של אחר אינו מתבטל.
