מסכת ערלה, פרק ב, משנה ט
משנה ט: שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה וְחִמְּצָהּ, וְאַחַר כָּךְ נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:
משנה ט: שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסָּה, וְחִמְּצָהּ, וְאַחַר כָּךְ – אחרי שכבר התחמצה העיסה נָפַל שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, וְיֵשׁ גם בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר, ואף שכבר החמיצה העיסה על ידי השאור של ההיתר, מכל מקום הועיל השאור של האיסור לעשות את העיסה עצמה כ'שאור', שיש בכחה להחמיץ כמה עיסות אחרות. ורַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר, כיון שהוא סובר שלאחר שכבר החמיצה העיסה בהיתר, הרי השאור של האיסור אינו אלא נותן טעם לפגם, ואינו אוסר.
