מסכת ערלה, פרק ג, משנה ז

משנה ז: שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵם, אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, רִמּוֹנֵי בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין, וְקֻלְסֵי כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הָרָאוּי לְעָרְלָה, עָרְלָה. לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כִּלְאֵי הַכָּרֶם:

משנה ז: התבאר במשנה הקודמת שלדעת רבי מאיר חבילות תלתן אינן בטלות ברוב, ומבארת המשנה את טעמו, לפי שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת (-כל דבר) שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת – שמפני חשיבותו אין מוכרים אותו אלא במנין, מְקַדֵּשׁ – אוסר את כל התערובת ואינו בטל ברוב כלל. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד, שיש להם חשיבות מיוחדת. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שִׁבְעָה דברים. וְאֵלּוּ הֵם, אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ (-שם מקום), רִמּוֹנֵי בָדָן (-שם מקום), וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת של יין, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין – עלים מצלעות התרדין, וְקֻלְסֵי כְרוּב – קלחי כרוב הגדלים בארץ ישראל, שהם משובחים ביותר, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת, שהן גדולות ביותר. ומבין ששה או שבעה דברים אלו, הָרָאוּי לְעָרְלָה, כגון רמונים ואגוזים וחביות יין סתומות, עָרְלָה. והראוי לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כגון תרדין, כרוב ודלעת, כִּלְאֵי הַכָּרֶם, ואינם בטלים אפילו במאתים.