מסכת פסחים, פרק א, שיעור 5

לאחר שהתבארו דיני בדיקת חמץ, מבארת הגמרא שאין די בבדיקה זו, אלא צריך האדם גם לבטל קודם הפסח את החמץ שיתכן שנשאר ברשותו: אָמַר רַב יְהוּדָה, הַבּוֹדֵק – אף אדם שבדק את החמץ בי"ד בניסן כתקנת חכמים, צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל את החמץ שיתכן שלא ראה ונשאר ברשותו, ועושה כן מיד לאחר הבדיקה, בליל י"ד, וכטעם שיבואר להלן.

מבררת הגמרא, הֵיכִי מְבַטֵּל – מהו נוסח הביטול. ומבארת, דְּאָמַר הָכִי – כך צריך הוא לומר, (כָּל חֲמִירָא דְּאִיכָּא בִּרְשׁוּתִי – כל חמץ הנמצא ברשותי, דְּלֹא חֲמִיתֵיהּ – שלא ראיתיו, וְלֹא בִּעַרְתֵּיהּ – ולא ביערתיו, לִיבְטִיל וְלִיהֱוֵי כְּעַפְרָא – יהא מבוטל כעפר).

שואלת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שצריך לבטל את החמץ, והרי כבר בדק וראה שאין חמץ בביתו [ומן התורה ניתן לסמוך על חזקה זו, שכיון שבדק ולא מצא מסתבר שאין חמץ בביתו]. משיבה הגמרא, אָמַר רָבָא, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, מחשש שֶׁמָּא יִמְצָא האדם גְלוּסְקָא [-עוגה קטנה] יְפֵיפִיָּה, דְּדַּעֲתֵּיהּ עִילוּיֵהּ, כלומר, אין היא כפירורי חמץ שבטלים הם מאליהם מחמת שאין אדם מחשיבם, אלא זו עוגה שיש בה חשיבות ודעתו עליה, ונמצא עובר באיסור בל יראה ובל ימצא. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְלִיבְטְלֵיהּ כַּד מַשְׁכַּח לָהּ – ויבטל את החמץ לאחר שימצאנו, ומדוע אנו מצריכים כל אדם לבטל את החמץ אף כאשר עדיין לא ידוע לו כלל שיש חמץ בביתו. משיבה הגמרא, חששו חכמים דִּילְמָא מַשְׁכַּח לָהּ בָּתַר אִיסּוּרָא – שמא ימצאנה לאחר התחלת זמן איסור חמץ, וְלֹא מָצֵי מַבְטִיל לָהּ – ובאותו זמן אינו יכול לבטלה, דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימָא – כיון שאינה עומדת ברשותו, דְּכך אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי דְּבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם – אינם שייכים לו, וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן בִּרְשׁוּתוֹ להתחייב עליהם, וְאֵלּוּ הֵן, בּוֹר שחפר האדם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שאינו שלו, אך חייב הוא בתשלומי הנזקים כאילו הוא שלו, שנאמר (שמות כא לד) 'בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו', וְחָמֵץ בערב פסח מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – מסוף שעה שישית והלאה, שאינו ברשותו, שהרי הוא אסור באכילה ובהנאה, ומכל מקום המשהה אותו בביתו חייב משום לא יראה ולא ימצא.

מקשה הגמרא, כיון שהחמץ אסור מן התורה רק מסוף שעה שישית, וְנִיבְטְלֵיהּ בְּשִׁית – יבטל את החמץ בתחילת שעה שישית, בזמן שהוא עסוק בשריפתו, ומדוע צריך לבטלו כבר בליל י"ד, לאחר הבדיקה. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דְּבאותה שעה אִיסוּרָא דְּרַבָּנָן עֲלֵיהּ – חל על האדם איסור דרבנן לאכול חמץ, לֹא מָצֵי מַבְטִיל לָהּ – אינו יכול לבטלו, דְּלָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימָא – כיון שאינו נחשב ברשותו של האדם, אף שאיסורו רק מדרבנן, דְּכך אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, הַמְּקַדֵּשׁ אִשָּׁה בְּחָמֵץ בערב פסח, מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – מסוף שעה שישית והלאה, וַאֲפִילוּ בְּחִטֵּי קוֹרְדִנַיְיתָא – ואפילו בחטים הגדלים בהרי אררט, דִּשְׁרִירָן וִיבִישָׁן – שהן קשות ויבשות מאד, ואף אם נרטבו במים אינם נעשות חמץ ממש, ואיסורן רק מדרבנן, מכל מקום אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשָׁיו, כיון דְּאִיסוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ [-הם], ומוכח מכך שאף חמץ האסור מדרבנן נחשב לגמרי כאינו ברשותו, ולכן אנו פוסקים שאין קדושיו חלים אפילו בתורת ספק, ולכן גם אינו יכול לבטלו באותה שעה.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְנִיבְטְלֵיהּ בְּאַרְבַּע וּבְחָמֵשׁ – והרי אפשר לתקן שיבטל את החמץ בשעה רביעית או חמישית בערב פסח, שזהו זמן שהחמץ מותר אפילו מדרבנן, ומדוע הצריכוהו לבטלו כבר בליל י"ד. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דְּאותן שעות לָאו זְמַן אִיסּוּרָא הוּא – אין זה זמן שהחמץ אסור אפילו מדרבנן, וְלַאו זְמַן בִּעוּרָא הוּא – וגם אין זה זמן בדיקת החמץ ושריפתו, חששו חכמים דִּילְמָא פָּשַׁע וְלֹא מַבְטִיל לָהּ – שמא ישכח ולא יבטלנו, ולכן תיקנו את ביטול החמץ בליל י"ד, בזמן שהאדם עסוק בבדיקת החמץ, ובאותה שעה לא ישכח גם לבטל.

הגמרא מקשה מברייתא על האמור לעיל שאי אפשר לבטל חמץ לאחר זמן איסורו: וְהָא דְּתַנְיָא בברייתא, הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, אֶחָד [-בין ב]שַׁבָּת וְאֶחָד [-ובין ב]יוֹם טוֹב. וקשה, בִּשְׁלָמָא שַׁבָּת – מובנת הברייתא לגבי האופן של שבת, מָצִינָן לָהּ – ניתן לבאר אופן זה כְּגוֹן אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וכוונת הברייתא שיבטל את החמץ בי"ד קודם זמן איסורו. אֶלָּא יוֹם טוֹב של פסח, קַּשְׁיָא, דְּהָא בָּתַר אִיסּוּרָא הִיא – שהרי בהכרח לאחר זמן איסור חמץ הוא, ואף על פי כן אמרה הברייתא שיכול לבטלו בלבו, וזהו שלא כפי שהתבאר לעיל שחמץ לאחר זמן איסורו אינו ברשות האדם ואינו יכול לבטלו. וְאוּקִימְנָא – וכדי לתרץ קושיא זו העמידה הגמרא את הברייתא ואמרה, הָתָם – שם, בברייתא, מדובר בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב ביום טוב בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִסָּה מְגֻלְגֶּלֶת – בצק מוכן שעדיין לא החמיץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, ומתוך מורא וכבוד רבו אינו רוצה לקום וללכת לביתו כדי לאפות את הבצק, וּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא תַּחֲמִיץ העיסה, באופן זה אמרה הברייתא דְּלִיקְדִים וְלִבְטִיל לָהּ – שיקדים ויבטלנה קוֹדֶם דְּתַחְמִיץ, כיון שעדיין הבצק שייך לו. אֲבָל לְבָתַר דְּאַחְמִיצָה – לאחר שהחמיצה העיסה, אינה ברשותו עוד, ולֹא מָצֵי מְבַטֵּל לָהּ – ואינו יכול לבטלה.