מסכת פסחים, פרק ג, שיעור 24

משנה

משנתנו עוסקת בדין דברים שאינם חמץ גמור, ויש בהם שני מינים: א. 'חמץ על ידי תערובת', והיינו חמץ שאינו נמצא בעין, כמות שהוא, אלא מעורב בדברים אחרים. ב. 'חמץ נוקשה', והיינו חמץ שאינו ראוי לאכילה [אף שלא נפסל מאכילת כלב]. ובדברים אלו אין איסור 'בל יראה' מן התורה, ומשנתנו מבארת כיצד יש לנהוג בהם בפסח:

וְאֵלּוּ דברים שעוֹבְרִין – מתבערים מן העולם בַּפֶּסַח, כלומר אף שאין הם חמץ גמור, ומן התורה הם אסורים רק באכילה אך אין איסור בהשהייתם, מכל מקום מדרבנן אסור אפילו להשהותם בפסח, והם חייבים בביעור: א. כֻּתָּח הַבַּבְלִי – מין מאכל העשוי מפת מעופשת וחלב, שטובלים בו את המאכל. ב. וְשֵׁכָר הַמָּדִי – שֵׁכָר שהיו עושים בארץ מדי, מחיטים ושעורים שרויים במים. ג. וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי – חומץ הנעשה בארץ אדום, שנותנים בו שעורים והם מחמיצים. ד. וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי – מין רפואה העשויה משעורים, מלח וכרכום, שהיו עושים במצרים.

עד כאן נימנו מיני מאכלים שמעורב בהם חמץ, מכאן ואילך מונה המשנה דברים שהם 'חמץ נוקשה', כלומר, שאינם ראויים לאכילה: ה. וְזוֹמָא שֶׁל צַבָּעִים – מים שמערבים בהם סובין, ומשתמשים בהם לצביעה. ו. וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִין – פת שנעשית מקמח של תבואה שאינה בְּשֵׁלָה, ומכסים בה את הקדירה כדי שתקלוט את הפסולת. ז. וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים – דבק שנעשה מאבק הקמח שבבית הריחיים, והסופרים מדביקים בו את הניירות. נמצא לדברי תנא קמא, שחובת הביעור מדרבנן היא רק בדבר שיש בו חסרון אחד, או שהוא תערובת חמץ והוא ראוי לאכילה, או בדבר שהוא חמץ ממש ואינו ראוי כל כך לאכילה, אבל בדבר שיש בו שני חסרונות, גם שהוא תערובת חמץ, וגם שאינו ראוי כל כך לאכילה, אין חיוב לבערו, ומותר להשהותו בפסח.

רַבִּי אֶלְעָזָר חולק ואוֹמֵר, אַף טִיפּוּלֵי נָשִׁים – גם אותם תמרוקים שמניחות הנשים על בשרן, להסיר את השיער או לעדן את הבשר, ומעורב בהן סולת, יש לבער בפסח, אף על פי שיש בו את שני החסרונות, שזו רק תערובת חמץ וגם אינו ראוי לאכילה.

מסיים רבי אלעזר ואומר: זֶה הַכְּלָל בדיני חמץ, כָּל דבר שֶׁהוּא מִין דָּגָן, ומעורבים בו מים המחמיצים אותו, אף שהוא מעורב במינים אחרים, ועשוי לטיבול ולא לאכילה בפני עצמו, ומחמת כן אין דרך לאוכלו בכמות כזו שיאכל האדם כזית חמץ תוך כדי אכילת פרס, וגם אם אינו ראוי לאכילה, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח – יש לבערו קודם הפסח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה – האוכל אותם עובר ב'לא תעשה', בין אם זהו חמץ שאינו ראוי לאכילה, ובין אם זהו חמץ המעורב במינים אחרים [ובאופן זה אותם מיני היתר מצטרפים לחמץ האסור, ואם אכל כזית מהתערובת עבר באיסור לא תעשה], וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם עונש כָּרֵת, כיון שלא ענשה התורה כרת אלא את האוכל חמץ הראוי לאכילה, וללא תערובת דברים אחרים.

גמרא

מבאר הרי"ף: הָא דִּתְנַן – מה ששנינו במשנה 'שֵׁכָר הַמָּדִי וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי', שיש איסור דרבנן להשהותם בפסח, בִּדְאִית בְּהוּ מַיָּא עַסְקִינָן – היינו באופן שמעורבים בהם מים, ומחמת כן הם מחמיצים, אֲבָל לֵית בְּהוּ מַיָּא – אבל אם אין בהם מים כלל, לֹא – אין בהם איסור, ואף מותר לאוכלם בפסח, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דְּמֵי פֵּירוֹת אֵין מַחְמִיצִין – משקים שאינם מים, כגון השיכר או החומץ הללו, אינם מחמיצים ללא תערובת מים. וּבִגְמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא אָמְרֵי – וכן בירושלמי אמרו בביאור משנתנו, וְכֻלְּהוּ עַל יְדֵי מוֹי – וכל אלו האמורים במשנה היינו כשהם מעורבים במים.

הגמרא מבארת עתה מה טיבם של מינים אלו המוזכרים במשנה, ומדוע יש איסור דרבנן בהשהייתם בפסח: 'כּוּתָח הַבַּבְלִי', מִשּׁוּם קוֹמָנִיתָא דְּאוּמָא דְּאִית בֵּיהּ – מחמת הפת המעופשת המעורבת בו, ומוסיף הרי"ף, וְנִקְרֵית 'כּוּבֶּז אַלְבּוֹן'. 'חֹמֶץ הָאֲדוֹמִי', דְּרָמוּ בֵּיהּ שְׂעָרֵי – כיון שמטילים בו שעורים. 'וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי', תָּנֵי רַב יוֹסֵף – שנה רב יוסף ברייתא זו, כך עשוי זיתום המצרי, תִּלְתָּא שְׂעָרֵי, וְתִלְתָּא קוּרְטָמֵי, וְתִלְתָּא מִלְחָא – שליש שעורים, ושליש כרכום, ושליש מלח. 'וְזוֹמָא שֶׁל צַבָּעִין', הָכָא תַּרְגִּימוּ – כאן, בבבל, ביארו שאילו הם מַיָּא דְּחִיוְרָא – מי סובין, שמשתמשים בהם לצביעה. 'וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִין', פַּת העשויה מתְּבוּאָה שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – שלא גדלה אפילו בשיעור שליש מגידולה הראוי, שֶׁמְּנִיחִין אוֹתָהּ עַל פִּי הַקְּדֵרָה, וְשׁוֹאֶבֶת אֶת הַזּוּהֲמָא. 'וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים', הָכָא תַּרְגִּימוּ, פְּרוּדָא דְּאוּשְׁכָּפֵי – דבק של סנדלרים, וְסוֹפְרִים נַמִּי – וגם הסופרים מְדַבְּקִין בָּהֶם נְיָרוֹתֵיהֶן.

הגמרא מביאה ברייתא המבארת עתה את דין התורה בענין מינים אלו שהוזכרו במשנתנו: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (שמות יב כ) 'כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ', ולשון 'כל' באה לְרַבּוֹת כּוּתָח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וכיוצא באלו, שאינם חמץ בעין, אלא מעורבים במינים אחרים. יָכוֹל היית לומר שיְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת על אכילה זו, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק (שמות יב טו) 'כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל', ופסוק זה מיותר לכאורה, שהרי כבר נאמר (שמות יב יט) 'כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל', ואם חייבה התורה כרת על אכילת 'מחמצת', והיינו עיסה שהוחמצה על ידי דבר אחר, כל שכן שיש חיוב כרת על אכילת 'חמץ', והיינו עיסה שהחמיצה מחמת עצמה, ומדוע כתבה התורה פסוק זה, אלא ללמדך שרק 'כָּל אֹכֵל' חייב כרת, אבל לא 'כל חמץ' בכרת, אלא רק עַל אכילת חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר, כמות שהוא, עָנוּשׁ כָּרֵת, וְעַל עֵירוּבוֹ – ואילו על אכילת מאכל שמעורב בו חמץ [וכל שכן 'חמץ נוקשה', שאינו ראוי לאכילה (ר"ן)] עוֹבֵר בְּלָאו בלבד, ואינו חייב כרת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עָנוּשׁ כָּרֵת, וְעַל עֵירוּבוֹ בְּלֹא כְּלוּם – אינו חייב מן התורה בכלום.

ומבאר הרי"ף: אַף עַל גַּב דְּאָמוּר רַבָּנָן – אף שאמרו חכמים בברייתא 'עַל עֵירוּבוֹ בְּלֹא כְּלוּם', מִילְקָא הוּא דְּלֹא לָקֵי – כוונתם רק שאין בכך חיוב מלקות, אֲבָל אִסּוּרָא אִיכָּא – אך יש בכך איסור [יש אומרים שזהו איסור דאורייתא, שהרי 'חצי שיעור אסור מן התורה', ויש אומרים שאין איסור תורה בחצי שיעור על ידי תערובת, ואין כאן אלא איסור דרבנן (ריטב"א)], וְכִי אָמְרֵי רַבָּנָן נַמִּי דְּלֹא לָקֵי – ואף מה שאמרו חכמים בברייתא שאין מלקות על אכילת חמץ המעורב במינים אחרים, הָנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא – זהו דווקא באופן שאין במאכל זה שיעור כַּזַּיִת חמץ הראוי לאכילה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כְּגוֹן כּוּתָח הַבַּבְלִי וּכְיוֹצֵא בּוֹ, שהוא עשוי לטבל בו את הפת, ואין אוכלים ממנו שיעור שיש בו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא – אבל באופן שיש בתערובת שיעור כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, אֲפִילּוּ לְרַבָּנָן שבברייתא, לָקֵי – חייב מלקות [ולדעת הרמב"ם (ספר המצוות ל"ת קצ"ח) אין בו חיוב כרת, ולדעת הרמב"ן (בהשגות שם) יש בזה חיוב כרת].