מסכת פסחים, פרק י, שיעור 46

שנינו במשנה, 'וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִילּוּ מִן הַתַּמְחוּי'. תמהה הגמרא, הֵיכִי קַיְימֵי רַבָּנָן וּמְתַקְּנֵי מִילְּתָא דְאָתֵי בָּהּ לִידֵי סַכָּנָה – כיצד עומדים חכמים ומתקנים תקנה שיכול האדם לבא בה לידי סכנה, ומבארת הגמרא מהי הסכנה, וְהָתַנְיָא בברייתא, לֹא יֹאכַל אָדָם תְּרֵי – שני דברים שוים, וְלֹא יִשְׁתֶּה תְּרֵי – ולא ישתה שתי כוסות, כיון שבכל דבר שהוא 'זוג' שולטים הכשפים, ועשוי האדם להסתכן. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (שמות יב מב) 'לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה", ולמדו מפסוק זה שזהו לַיְלָה הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִים, שאינם שולטים בלילה זה, ואין לחשוש לסכנת 'זוגות'. תירוץ נוסף: רָבָא אָמַר, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – כוס של ברכת המזון, שהיא כוס שלישית בסדר ארבע כוסות של ליל פסח, מִצְטָרֵף לְטוֹבָה, להיות שלישי לזוג שלפניו ולבטל את הסכנה, וְאֵין מִצְטָרֵף לְרָעָה – אינו מצטרף להיות 'זוג' לכוס הרביעי, וממילא אין חשש סכנה בדבר. תירוץ נוסף: רָבִינָא אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, כלומר, אין זו מצוה של שתיית 'ארבע כוסות', אלא ארבע מצוות של שתיית כוס יין, וכיון שאין שייכות בין הכוסות, אין הן נחשבות כ'זוגות'.

לומד הרי"ף דין מתירוצו של רבינא: וְאָמְרֵי רַבְּוָואתָא – ואמרו רבותינו, הוֹאִיל וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מהכוסות מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, צַרְכִינָן לְבָרוֹכֵי בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן אַכָּל כָּסָא וְכָסָא – יש צורך לברך ברכת 'הגפן' על כל כוס וכוס מארבע כוסות. וּמְסַיֵּעַ לְהַאי סְבָרָא – ויש סיוע לסברא זו מֵהָא דִּתְנַן במשנה (חולין פו:) שָׁחַט האדם מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי הדם אֶחָד לְכֻלָּן. וכן אם שחט מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. שָׁחַט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּה את דמה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט את הָעוֹף ויכסה את דמו. וְאַמְרִינָן עֲלָהּ – ואמרו בגמרא על דין זה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אף שלדעת רבי יהודה יש לעשות שני מעשי כיסוי נפרדים, מכל מקום מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן בְּרָכָה, שֶׁאֵין מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת על שני הכיסויים. אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שאמר כן רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, מַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה, מֵהדין שנאמר לגבי ברכות הסעודה, דְּרַב בְּרוּנָא וְרַב חֲנַנְאֵל תַּלְמִידֵי דְּרַב, דַּהֲווֹ יָתְבֵי בִּסְעוּדְתָא – שהיו יושבים ואוכלים בסעודה, וְקָאֵי עֲלַיְהוּ – והיה עומד ומשמש אותם רַב יֵיבָא סַבָּא, וְאָמְרוּ לֵיהּ 'הַב וּנְבָרֵיךְ' – תן לנו כוס של יין ונברך עליה ברכת המזון, אחר כך נמלכו בדעתם, וְהָדַר אָמְרֵי לֵיהּ – וחזרו ואמרו לו הַב וְנִשְׁתֵּי – תן לנו יין ונשתה. אָמַר לְהוּ רַב יֵיבָא סַבָּא, הָכִי [-כך] אָמַר רַב, כֵּיוָן דְּאַמְרִיתוּ – מיד כשאמרתם הַב וּנְבָרֵיךְ, הרי זה היסח הדעת מהמשך הסעודה, ואִיתְּסַר לְכוּ לְמִישְׁתֵּי חַמְרָא – נאסר עליכם לשתות יין על סמך הברכה הראשונה בלא לברך עליו, ומוכח שלאחר היסח הדעת יש לחזור ולברך שוב, ואם כן מדוע כשכיסה את דם החיה, ואחר כך שחט עוף, אינו צריך לחזור ולברך שוב על כיסוי הדם. וַאֲהַדְרוּ לֵיהּ – והשיבו לו, הָכִי הַשְׁתָּא – וכי כך נראה הדבר בעיניך עתה, שיש לדמות את הדברים זה לזה, והרי הָתָם – שם, במעשה של רב ייבא סבא, מִשְׁתָּא וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לֹא אֶפְשָׁר – אי אפשר לשתות יין ולברך ברכת המזון בבת אחת, וממילא הברכה נחשבת כהסחת דעת מהמשך הסעודה, ואם בא לשתות צריך לברך שוב. הָכָא – אבל כאן, אֶפְשָׁר דְּשָׁחִיט בַּחֲדָא יָדָא וּמְכַסֵּי בַּחֲדָא יָדָא – יכול הוא לכסות את דם החיה בידו האחת, ולשחוט את העוף בידו השניה, ומיד אחר כך לכסות את הדם של העוף גם כן, וכיון שאין הכרח להפסיק בין שני הכיסויים, אין השחיטה נחשבת כהפסק וכהסחת הדעת, ואף שלא עשה כן, אלא כיסה את הדם ואחר כך שחט את העוף, יכול לכסות את דם העוף ללא ברכה נוספת.

ומסיים הרי"ף את ראייתו מסוגיא זו לגבי ברכת 'הגפן' בארבע כוסות: שַׁמְעִינָן הַשְׁתָּא – יש לנו ללמוד מסוגיא זו, דְכִי הֵיכִי – שכשם דִּלְעִנְיַן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר לְמִשְׁתֵּי וּבָרוֹכֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי הָוְיָא הַפְסָקָה – כיון שאי אפשר לשתות ולברך יחד נחשבת הברכה כהפסקה, וְכַד מַסִּיק לֵיהּ לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן – וכשמסיים ברכת המזון ובא לשתות יין צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, הָכִי נַמִּי – כך גם לגבי ארבע כוסות, כֵּיוָן דְּלֹא אֶפְשָׁר לֵיהּ לְמִיקְרֵי וּמִשְׁתֵּי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – כיון שאינו יכול לקרוא את ההגדה ולשתות בבת אחת, ובעל כרחו מפסיק עתה בקריאת ההגדה, נחשבת היא כהפסק, וצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בָתַר – לאחר דְּגָמַר את קריאת ההַגָּדָה ובא לשתות כוס שניה, וּבָתַר דְּגָמַר הַלֵּילָא – וכן לאחר שסיים את קריאת ההלל, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. וּסְבָרָא מְעַלְּיָא הוּא – וסברא מעולה היא זו, וְהָכֵין מִיבָּעֵי לְמֶיעֱבַד – וכך יש לנהוג למעשה.

עתה מברר הרי"ף את דין ברכה אחרונה על ארבע כוסות: אֲבָל ברכת 'עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן', אִיכָּא מַאן דְּאָמַר לֹא מְבָרְכִינַן אֶלָּא בַּסּוֹף – יש מי שסובר שאין מברכים אלא לאחר שתיית כל ארבע הכוסות, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר מְבָרְכִין לְבָתַר תְּרֵין כָּסֵי דְּמִקַּמֵּי סְעוּדָה – ויש מי שאומר שמברכים לאחר שתי הכוסות הראשונות שלפני הסעודה, וּלְבָתַר תְּרֵין דְּבָתַר סְעוּדָה – וכן לאחר שתי הכוסות שלאחר הסעודה [ואין ברכת 'על הגפן' שאחרי הכוס הרביעית פוטרת את שתי הכוסות הראשונות, שהרי ברכת המזון הפסיקה באמצע. ואין ברכת המזון עצמה פוטרת את שתי הכוסות הראשונות, לפי שאינה פוטרת אלא מיני מזונות וכדומה, הבאים לזון ולהשביע, ולא יין ופירות (ר"ן)]. מכריע הרי"ף: וְהָדֵין טַעֲמָא בַּתְרָא – והטעם של השיטה האחרונה, שצריך לברך אחרי שתי הכוסות הראשונות ואחרי השתים האחרונות, טַעֲמָא דְּמִסְתַּבֵּר הוּא – טעם מסתבר הוא, וְשַׁפִּיר דָּמֵי לְמֶיעֱבַד הֲכִי – וראוי לנהוג כן למעשה. [אמנם דעת רב האי גאון שאין מברכים 'על הגפן' אלא לאחר הכוס הרביעית (ר"ן)].