משנה ג: בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת וְיָרְדוּ. הַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת, תַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה הָיָה מְתֻקָּן קָלָל שֶׁל חַטָּאת, וּמְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים מַקֵּל וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל, וְזוֹרְקוֹ לְתוֹךְ הַקָּלָל, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר וְנִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְנוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים לִרְדּוֹת, אֶלָּא הוּא נוֹטֵל וּמְקַדֵּשׁ:
משנה ג: לאחר שמילאו התינוקות את הכוסות במים חיים, בָּאוּ לְהַר הַבַּיִת, וְיָרְדוּ מעל גבי הדלתות, ומבארת המשנה מדוע שם לא חששו לטומאה, כיון שהַר הַבַּיִת וְהָעֲזָרוֹת היו בנויים באופן שכל המקום שתַּחְתֵּיהֶם חָלוּל, וחלל זה חוצץ מִפְּנֵי קֶבֶר הַתְּהוֹם, באופן שגם אם יש מת בעפר שתחת להר הבית, אותו חלל חוצץ בפני הטומאה. וּבְפֶתַח הָעֲזָרָה (-עזרת הנשים) הָיָה מְתֻקָּן קָלָל – כד שֶׁל חַטָּאת (-אפר פרה אדומה), וְכיון שאם היה אותו קטן טמא, ויגע בעצמו באפר או יסיטנו יטמא כל האפר, לא היה נוטל בידיו מתוך הכלי, אלא מְבִיאִין זָכָר שֶׁל רְחֵלִים שדרכו לקפץ כשמכים אותו, וְקוֹשְׁרִים חֶבֶל בֵּין קַרְנָיו, וְקוֹשְׁרִים לאותו חבל שבין קרניו מַקֵּל עץ, וּמְסַבֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל חֶבֶל – כורך את החבל סביב המקל כמה וכמה פעמים, עד שנעשים חריצים וגומות בין סיבובי החבל לבין המקל, וְזוֹרְקוֹ למקל המלופף בחבל לְתוֹךְ הַקָּלָל של אפר הפרה, וּמַכֶּה אֶת הַזָּכָר שלחבל שבראשו קשור המקל שבתוך הקלל וְנִרְתָּע הזכר לַאֲחוֹרָיו, ועל ידי זה יוצא המקל ומוציא עימו אפר שנקלט בין ליפופי החבל לבין המקל, וְנוֹטֵל התינוק את אותו האפר וּמְקַדֵּשׁ את המים שבכלי שבידו, ויש צורך בשיעור אפר גדול עד כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה האפר עַל פְּנֵי הַמָּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַל תִּתְּנוּ מָקוֹם לַצְּדוֹקִים המלעיגים על דברי החכמים, לִרְדּוֹת – לשלוט בנו על ידי שיאמרו שאנו עושים דברי נלעגים בהכאת הזכר וקפיצתו, אֶלָּא הוּא – התינוק עצמו נוֹטֵל מהאפר שבקלל וּמְקַדֵּשׁ, ואין חוששים שמא הוא טמא ומטמא את האפר, שהרי הוא מוחזק כטהור.
