מסכת פרה, פרק ד, משנה ד

משנה ד: כָּל הָעֲסוּקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וּפוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה. אֵרַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. אֵרַע בָּהּ בְּהַזָּיָתָהּ, כֹּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְסוּלָהּ, מְטַמְּאָה בְגָדִים. לְאַחַר פְּסוּלָהּ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים. נִמְצְאָה חֻמְרָהּ, קֻלָּהּ. לְעוֹלָם מוֹעֲלִים בָּהּ, וּמַרְבִּין לָהּ עֵצִים, וּמַעֲשֶׂיהָ בַיּוֹם, וּבְכֹהֵן, הַמְּלָאכָה פוֹסֶלֶת בָּהּ, עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר, וְהַמְּלָאכָה פוֹסֶלֶת בַּמַּיִם, עַד שֶׁיַּטִּילוּ אֶת הָאֵפֶר:

משנה ד: כָּל הָעֲסוּקִין בַּעשיית הפָּרָה האדומה, מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף – בין העוסקים בשחיטתה וקבלת דמה, או בהשלכת האזוב ועץ הארז לתוך שריפתה, ובשריפתה על גבי המערכה ועד איסוף אפרה, הרי הם מְטַמְּאִין בְּגָדִים – הבגדים שעליהם נטמאים, שנאמר 'וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה, וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן', וכן נאמר 'וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו', וכיון שכבר נאמר שהמשליך את עץ הארז והאזוב מטמא בגדים, ודאי שהשורפה בעצמו מטמא בגדים, ובכך שכתבה זאת התורה בפירוש באה ללמד שכל המתעסקים בה מתחילה ועד סוף, מטמאים בגדים, וּפוֹסְלִים אוֹתָהּ בִּמְלָאכָה – אם עשו באותה שעה מלאכה נוספת, פסלוה, שנאמר 'ושחט אותה', ו'שרף את הפרה', ללמד שיעסוק רק בשחיטתה ובשריפתה, ולא יעשה באותו זמן מלאכה נוספת, ומכך שנקטה התורה שתי מלאכות אלו יש ללמוד שעשיית מלאכה נוספת פוסלת בה משעת שחיטתה ועד סיום שריפתה. אֵרַע בָּהּ פְּסוּל בִּשְׁחִיטָתָהּ, וכגון שהכהן השוחטה עשה באותו זמן מלאכה נוספת, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים, שהרי לא נעשתה כהלכתה והיא פסולה, ורק כאשר הפרה נעשית בכשרות וכדינה נטמאים בגדי הכהן העוסק בה. אֵרַע בָּהּ פסול בְּהַזָּיָתָהּ, וכגון שעשה מלאכה נוספת בשעת ההזיה, כֹּל הָעוֹסֵק בָּהּ לִפְנֵי פְסוּלָהּ, וכגון בשעת שחיטתה, מְטַמְּאָה בְגָדִים, כיון שבאותה שעה היתה כשרה, וכל העוסק בה לְאַחַר פְּסוּלָהּ, אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְגָדִים, שהרי באותו זמן כבר היתה פסולה. נִמְצְאָה חֻמְרָהּ, קֻלָּהּ, כלומר, החומרא שהחמירה בה התורה, שנפסלה בעשיית מלאכה, היא המקילה על העוסקים בה, שלא ייטמאו בגדיהם. לְעוֹלָם מוֹעֲלִים בָּהּ, בפרה אדומה שנעשתה בכשרות, משעה שהוקדשה לכך ועד שנעשית אפר, שהנהנה ממנה באותו זמן חייב קרבן מעילה (אך לאחר שנעשית אפר אין בה משום מעילה), וּלעולם מַרְבִּין לָהּ עֵצִים, מתחילת שריפתה ועד שנעשית אפר (אך לאחר מכן אם יוסיפו עצים וישרפו שם הרי זה אפר רגיל המעורב באפר חטאת, ואי אפשר לקדש בו מי חטאת), וְכל מַעֲשֶׂיהָ נעשים רק בַיּוֹם, ולא בלילה, וְכל מעשיה, כגון הצתת האש והוספת העצים ואיסוף האפר נעשים רק בְכֹהֵן ולא בזר, והַמְּלָאכָה פוֹסֶלֶת בָּהּ – אם העוסק בה עשה מלאכה נוספת תוך כדי עשיית מעשיה, עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אֵפֶר, אך לאחר שנעשית אפר אין הנהנה ממנה חייב קרבן מעילה, ואין מרבים לה עצים, וניתן לעשות את מעשיה בלילה (כגון אסיפת האפר), ואין מלאכה פוסלת בה. דין נוסף, וְהַמְּלָאכָה פוֹסֶלֶת בַּמַּיִם, כלומר, כשם שבשעת שחיטתה ושריפתה אסור לעשות מלאכה נוספת באותו זמן, כך בשעת מילוי מים חיים כדי לעשותם למי חטאת אסור לעשות מלאכה נוספת, ואם עשה נפסלו המים, כיון שנאמר 'למי נדה חטאת היא', ללמד שכשם שהפרה עצמה, המכונה 'חטאת' נפסלת בכך שנעשתה מלאכה נוספת בשעת שחיטתה ושריפתה, כך המים נפסלים אם נעשתה מלאכה נוספת על ידי הממלא בשעת מילויים, עַד שֶׁיַּטִּילוּ אֶת הָאֵפֶר לתוך המים ונעשו בכך מי חטאת הראויים להזיה, ומאותו זמן והלאה אין עשיית מלאכה פוסלת בה, וכגון אם בשעה שהיזה ממים אלו על הטמא עשה המזה מלאכה נוספת, לא נפסלו המים.