משנה יא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין לְחַטָּאת, וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה וְנָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ, בְּקִדּוּשׁ אֶחָד, כָּשֵׁר. בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין, פָּסוּל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין כָּשֵׁר, אִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן:
משנה יא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין מים לְקידוש מי חַטָּאת, וְהִגְבִּיהוּ זֶה עַל זֶה – כל אחד מהם סייע לחבירו להגביה את המים שבידו, וְכן אם נָטַל זֶה לָזֶה קוֹצוֹ – קוץ שנתחב בידו, אם עשו כן בְּקִדּוּשׁ אֶחָד – על דעת למלא את המים של שניהם לכלי אחד ולקדשם יחד, הרי זה כָּשֵׁר, כיון ששניהם עוסקים במילוי אחד, ואף נטילת הקוץ היא צורך המילוי, שיוכל הלה להמשיך ולשאוב מים לצורך קידוש זה. אבל אם עשו כן בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין – על מנת שכל אחד מהם יקדש את מימיו בפני עצמו, פָּסוּל, כיון שהסיוע לאחר בהגבהת המים, או הוצאת הקוץ מידו, הרי זו מלאכה הפוסלת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בִּשְׁנֵי קִדּוּשִׁין כָּשֵׁר, אִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן שכל אחד יסייע לחבירו במילוי, נמצא שאף הסיוע לחבירו נחשב כצורך מילוי עצמו, שהרי מחמת סיוע זה יסייע לו חבירו גם כן למלאות.
