מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 4
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין בִּתְחִלָּתָהּ, כגון שאירע אונס ולא יכלו לתקוע, מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ – סופה שבאות עליה גזירות רעות (ואין המדובר באופן שחל ראש השנה בשבת, שאז גזירת חכמים היא שאין לתקוע בשופר), מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּלֹא אִיעַרְבֵּב שָׂטָן על ידי התקיעות, והיה לו פנאי לקטרג.
אגב מימרא זו של רבי יצחק, מביאה הגמרא עוד מימרות בשמו: וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה, ואף שגלוי לפני הקדוש ברוך הוא מה שאותו אדם עתיד לעשות, אין מחשבים זאת בשעה שדנים אותו, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי ישמעאל (בראשית כא יז) 'כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם', כלומר, שדן אותו ה' לפי מעשיו של אותה שעה, והיה צדיק בדינו, ואף שגלוי לפני ה' שהוא עתיד להרשיע, לא דנו אלא 'באשר הוא שם'.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם בבית דין של מעלה, וְאֵלּוּ הֵן, העובר תחת קִיר נָטוּי או שאר מקומות סכנה, שאז בודקים בבית דין של מעלה האם אכן ראוי הוא לנס, שלא יקרה לו נזק. וְעִיּוּן תְפִלָּה – הסומך על תפילתו ובטוח שתהא נשמעת, בודקים אותו האם אכן ראוי הוא שתתקבל תפילתו. וּמוֹסֵר לשמים דִּין עַל חֲבֵירוֹ, כגון שאומר 'ישפוט ה' ביני ובינך', שבודקים אותו אם אכן ראוי הוא שייענש חברו על ידו, דְּאָמַר רַבִּי חָנָן, כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ, הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טז ה) 'וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ', הרי שמסרה דינה לשמים, וּכְתִיב – ונאמר (שם כג ב) 'וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ', הרי שמחמת שמסרה דינה לשמים מתה היא לפני אברהם.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ הרע שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן, צְדָקָה, צְעָקָה – תפילה, שִׁנּוּי הַשֵׁם של האדם, שדבר זה גורם לו לחזור בתשובה, כאומר, איני אותו האיש שהייתי קודם לכן, וצריך אני לשנות את מעשי, וְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה – שמשנה האדם את מעשיו לטובה. וְיֵשׁ אוֹמֵר, אַף שִׁנּוּי מָקוֹם, לפי שכשאדם גולה ממקומו ליבו נכנע, וחוזר בתשובה.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, חַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי האשה השונמית, שאמרה לבעלה שהולכת היא אל אלישע הנביא, והשיב לה בעלה 'מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת' (מלכים ב' ד כג), מִכְּלָל – משמע מדבריו, דִּבְּחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת בָּעֵי לְמֵיזַל – שבראש חדש ובשבת צריכה היא ללכת אל הנביא, ו'שבת' האמורה כאן כוללת את יום טוב (ריטב"א), ואמנם אין כל אדם יכול ללכת לרבו בכל שבת, כגון שהוא במקום רחוק, אך ביום טוב צריך הוא ללכת להקביל פניו.
הגמרא חוזרת לדון בעניני ראש השנה: אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִים לפני הקדוש ברוך הוא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים – של בני אדם שהוצדקו בדינם, וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים – של בני אדם שהורשעו בדינם, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִים, שגזר דינם עדיין לא הוכרע. אותם שנכתבים בספרם שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר (-מיד) לְחַיִּים, וְאותם שנכתבים בספרם שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים, נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה. וְאותם שנכתבים בספרם שֶׁל בֵּינוֹנִים, תְּלוּיִם וְעוֹמְדִים מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, אם זָכוּ, נִכְתָּבִים לְחַיִּים. לֹא זָכוּ, נִכְתָּבִין לְמִיתָה.
תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, בְּמסכת קִדּוּשִׁין (לט:), כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מֵטִיבִין לוֹ, וּמַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו, וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ – ארץ החיים, וזהו העולם הבא. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מֵטִיבִין לוֹ, וְאֵין מַאֲרִיכִין אֶת יָמָיו, וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְקָא פָּרֵישׁ – ופירש רַב יְהוּדָה דהָכֵי קָאֲמַר – שכך היא כוונת המשנה, כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת יְתֵירָה עַל זְכֻיּוֹתָיו, והכריע בכך שיהיו זכויותיו מרובות על עוונותיו, מֵטִיבִין לוֹ וכו' וכל שלא עשה מצוה יתירה אלא היו עוונותיו מרובים מזכויותיו, אין מטיבים לו וכו'.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִילוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב, ויחשוב בדעתו שאם עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה', ויש לדרוש את הפסוק כך, בִּשְׁבִיל חֵטְא אֶחָד שֶׁחָטָא זֶה, ונעשו עוונותיו מרובים מזכויותיו, אִבֵּד מִמֶּנּוּ טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְפִי שֶׁהָעוֹלָם כולו נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ – אחרי מעשי רוב בני האדם שבעולם, וְהַיָּחִיד נִידּוֹן אַחַר רוּבּוֹ – רוב מעשי עצמו, לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּל הָעוֹלָם תָּלוּי עָלָיו, שחצי העולם זכאי וחציו חייב, ואף הוא עצמו חציו זכאי וחציו חייב, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וּממילא גם אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְכַף זְכוּת. אבל אם עָבַר עֲבֵירָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה', בִּשְׁבִיל חֵטְא יָחִיד שֶׁחָטָא זֶה, אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ טוֹבָה הַרְבֵּה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר, אֲפִילּוּ היה האדם צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו, וּמָרַד בָּאַחֲרוֹנָה – ובסוף ימיו מרד בקדוש ברוך הוא, אִבֵּד אֶת כָּל הזכויות הָרִאשׁוֹנוֹת שהיו לו, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לג יב) 'וְצִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַּצִּילֶנּוּ בְּיוֹם רִשְׁעוֹ', וַאֲפִילּוּ היה רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה – בסוף ימיו, אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם רֶשַׁע ממעשיו הרעים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ'. שואלת הגמרא, מדוע אותו שהיה צדיק כל ימיו ומרד באחרונה אבד את כל זכויותיו, וְלֶיהֱוֵי – והרי יש להחשיבו כְּמֶחֱצָה זַכַּאי וּמֶחֱצָה חַיָּיב, שהרי עשה גם מצוות וגם עבירות. משיבה הגמרא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כאן מדובר בְּאדם התוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת – מתחרט על מעשיו הטובים שעשה בתחילה, ואדם זה מאבד את כל זכויותיו.
(ספר יוחסין)
