מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 11

משנה

תקיעת שופר בשבת אינה 'מלאכה', אלא 'חכמה', ואין בתקיעה זו איסור תורה, ולכן מעיקר הדין היה ראוי לתקוע בראש השנה שחל בשבת. אמנם במשנתנו יבואר שמכל מקום גזרו בכך חכמים איסור במקומות מסוימים:

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, כעיקר דין התורה, שאין איסור בתקיעת שופר, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה – בירושלים ובשאר ערי ישראל, כיון שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת מחשש שיהיה מי שיטעה ויטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, כשילך לבקי שילמדנו לתקוע. אמנם בבית המקדש לא גזרו כן, כיון ש'אין שבות במקדש', כלומר, הגזירות שגזרו חכמים בשבת אינן נוהגות בבית המקדש, לפי שהכהנים זריזים וזהירים הם. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, כיון שהדיינים זריזים וזהירים הם, ויזהירו את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כְּשֶׁהִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי תקנה זו, לֹא הִתְקִין אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד, שהיתה שם סנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים, אבל לא בשאר מקומות, ואפילו לא במקום שיש בו סנהדרין של עשרים ושלשה דיינים. אָמְרוּ לוֹ, אין הדבר כן, אלא אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, ובלבד שיהא זה בית דין קבוע, (ודעה זו אינה סוברת לגמרי כתנא קמא, כיון שתנא קמא סובר שהתירו לתקוע בכל מקום שיש בו בית דין, ואפילו אם במקרה הגיעו הדיינים לאותו מקום. ואילו דעה זו של 'אמרו לו' סוברת שהתירו רק במקום שיש בית דין קבוע).

גמרא

שנינו במשנה, 'יום טוב של ראש השנה שחל בשבת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִין אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שאסרו חכמים לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת. אָמַר רַבָּה, כיון שהַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מחשש שֶמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי בתקיעות לִלְמֹד ממנו כיצד תוקעים, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. מוסיפה הגמרא, וְהַיְינוּ טַעֲמֵיהּ דְּלוּלָב – וזהו גם כן הטעם שאסרו נטילת לולב ביום טוב של סוכות שחל בשבת, וְהַיְינוּ טַעֲמֵיהּ דִּמְגִלָּה, שאין קוראים מגילת אסתר בפורים שחל בשבת, מחשש שמא יבא אדם לידי טלטול.

שנינו במשנה, 'מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין' וכו'. אָמַר רַב הוּנָא, היתר זה, לתקוע בשבת במקום שיש בית דין, היינו 'וְעִם בֵּית דִּין'. מבררת הגמרא, מַאי – מה הכוונה 'עִם בֵּית דִּין', ומבארת, שיהיו התקיעות בִּפְנֵי בֵּית דִּין, שאז אימת הדיינים עליהם, ולא יבואו לטלטל, לְאַפּוּקֵי – למעט אופן שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, דְּלֹּא – שאין לתקוע. מסייעת לכך הגמרא ממימרא נוספת, אִיתְּמַר נַמִּי – שנינו כן עוד, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל, אָמַר רַבִּי, אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין.

משנה

אגב הדין האמור במשנה הקודמת, מביאה משנתנו דין נוסף שנתקן לאחר שנחרב בית המקדש: מעיקר דין התורה נטילת ארבעת המינים נוהגת בבית המקדש כל שבעת ימי הסוכות, שנאמר (ויקרא כג מ) 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים', ו'לפני ה" היינו בבית המקדש, ואילו בשאר המקומות נוהגת מצוה זו מן התורה רק ביום טוב ראשון. בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה לּוּלָב (-ארבעת המינים) נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה ימים, וּבַמְּדִינָה – בשאר ערי ישראל, יוֹם אֶחָד – רק ביום טוב ראשון. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ.

וְעוד תקנה התקין רבן יוחנן בן זכאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר, כלומר, ביום ט"ז ניסן מניפים את העומר, והנפה זו היא המתירה באכילה את התבואה החדשה, אמנם לאחר שחרב בית המקדש ואין מניפים את העומר כלל, מצד הדין מותר לאכול מהתבואה החדשה מיד כשהאיר המזרח ביום ט"ז, אמנם חשש רבן יוחנן שכאשר יבנה בית המקדש יזכרו האנשים שבשנה הקודמת אכלו את התבואה החדשה מיד בשחרית של יום ט"ז, ויעשו כן גם באותה שנה, ולא יבינו שבשנה הקודמת היה הדבר מותר מחמת שלא הקריבו את העומר, ואילו בשנה זו הדבר אסור עד הקרבת העומר. ומשום כך תיקן שבזמן הזה כל יום ט"ז יהא אסור באכילת התבואה החדשה.

בתפילת מוסף של ראש השנה מוסיפים אמירת פסוקים של 'מלכיות זכרונות ושופרות', ותוקעים בהם. משנתנו מבארת את סדר הברכות והתקיעות הללו: סֵדֶר בְּרָכוֹת של תפילת מוסף כך הוא, אוֹמֵר אָבוֹת – ברכת 'מגן אברהם', וּגְבוּרוֹת – ברכת 'מחיה המתים', וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם – 'אתה קדוש', וְכוֹלֵל פסוקי מַלְכִיּוֹת עִמָּהֶן – עם ברכת 'אתה קדוש', וְאֵינוֹ תוֹקֵעַ. ואומר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם – 'אתה בחרתנו', וְתוֹקֵעַ. אומר פסוקי וברכת זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. ואומר פסוקי וברכת שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה – ברכת 'רצה', וְהוֹדָאָה – ברכת 'מודים', וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם אֵינוֹ תוֹקֵעַ לַמַּלְכִיּוֹת, לָמָּה הוּא מַזְכִּיר, כלומר, מדוע הוא מזכיר עשרה פסוקים, והרי כיון שהשתנו פסוקי מלכיות מפסוקי זכרונות ושופרות בכך שאין תוקעים בהם, ראוי שישתנו גם בכך שלא יאמרו בהם עשרה פסוקים, אלא תשעה בלבד. אֶלָּא אמר רבי עקיבא, כך הוא סדר הברכות והתקיעות, אוֹמֵר אָבוֹת, וּגְבוּרוֹת, וּקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וְכוֹלֵל את פסוקי מַלְכֻיּוֹת עִם קְדֻשַּׁת הַיּוֹם – אתה בחרתנו, וְתוֹקֵעַ. אומר פסוקי וברכת זִכְרוֹנוֹת, וְתוֹקֵעַ. ואומר פסוקי וברכת שׁוֹפָרוֹת, וְתוֹקֵעַ. וְאוֹמֵר עֲבוֹדָה וְהוֹדָאָה וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – במקום שהוא חולק על תנא יחיד, ולכן אף כאן יש לפסוק הלכה כרבי עקיבא.

מבארת המשנה את ענין פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֲשָׂרָה פסוקים של מַלְכִיּוֹת, וּמֵעֲשָׂרָה פסוקים של זִכְרוֹנוֹת, וּמֵעֲשָׂרָה פסוקים של שׁוֹפָרוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אִם אָמַר שָׁלשׁ שָׁלשׁ, אחד משל תורה, אחד של כתובים ואחד של נביאים, יָצָא. אֵין מַזְכִּירִין פסוקי מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת, כגון 'ביד חזקה אמלוך עליכם', וכדומה. מַתְחִיל בַּתּוֹרָה, ואחר כך אומר פסוקים מהכתובים, שהרי הכתובים (שהם תהלים, איוב ומשלי) קדמו לנביאים, וּמַשְׁלִים את הפסוקים האחרונים בַּנָּבִיא. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא, ובגמרא מבואר שיש לפרש את דברי רבי יוסי כך: לכתחילה יש להשלים בפסוק עשירי מן התורה, ואם השלים בפסוק עשירי מהנביא, יצא.