מסכת שבועות, פרק א, משנה ב

משנה ב: כֹּל שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וִידִיעָה בַסּוֹף וְהֶעְלֵם בִּנָתַּיִם, הֲרֵי זֶה בְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד. יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלֶה, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ וְיָבִיא בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד:
משנתנו מתחילה בביאור הכלל האמור במשנה הקודמת, 'ידיעות הטומאה שנים שהם ארבע' [כיון שדינים אלו קצרים הם, ואחר כך יבוארו באריכות דיני שבועות]: כֹּל טומאה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה – שידע שנטמא קודם שנכנס למקדש או אכל קודש, וִידִיעָה בַסּוֹף – נודע לו שנכנס למקדש או אכל קודש בטומאה לאחר המעשה, וְהֶעְלֵם בֵּנְתַיִם – אלא שנעלמה ממנו ידיעת הטומאה באותה שעה שנכנס למקד או אכל קודש, הֲרֵי זֶה מתכפר בְּקרבן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, והיינו קרבן התלוי לפי מידת עשירותו או עניותו של החוטא, שהעשיר מביא בהמה, העני מביא עוף, והדל שבדלים מביא עשירית האיפה סולת.
וכל טומאה שיֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה – שידע שנטמא, ואחר כך שכח שנטמא ונכנס למקדש או שאכל קודש, וְאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף – לא נזכר אחר כך שהיה טמא, שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים – שעיר של יום הכפורים, שמובא דמו להזיה על מזבח הפנימי, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, תּוֹלֶה – מגינים עליו בינתיים מן היסורים, עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ שחטא, וְיָבִיא קרבן, בְעוֹלֶה וְיוֹרֵד.