מסכת שביעית, פרק ה, משנה ב
משנה ב: הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:
משנה ב: הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף (-מין בצל) בַּשְּׁבִיעִית, ואין כוונתו לטומנו לזריעה אלא לשמירה, כפי שדרך בני אדם לעשות במיני בצלים אלו, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא יִפְחֹת מִסָּאתַיִם (והיינו שנים עשר קבין) מן הלוף בחפירה אחת, ולא יפזרם אלא יצברם עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו, שבאופן זה ניכר שלא היתה כוונתו לזריעה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִפְחֹת מֵאַרְבַּעַת קַבִּים, ויכנסם ויצברם עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם, כדי שלא יצמח (יש אומרים שזהו רק לדעת חכמים, יש אומרים שזהו גם לדעת רבי מאיר, ויש אומרים שזהו היתר בפני עצמו ובאופן זה בין לרבי מאיר ובין לחכמים אין צורך בקיום התנאים שאמרו).
