מסכת שביעית, פרק ו, משנה ד
משנה ד: מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ. עָשָׁה הַבַּכִּיר, הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד:
משנה ד: מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח (-לקנות) יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, ואינו חושש שמא זהו ירק שנלקט בשביעית, מִשֶּׁיַּעֲשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ – מזמן שיצמח ירק מעין זה בשנה השמינית. עָשָׁה הַבַּכִּיר – אם כבר צמחו ירקות אלו בקרקע שממהרת להצמיח ירקות אלו, הֻתַּר אפילו הָאָפִיל – מקום שאינו ממהר להצמיח ירקות אלו, כיון שאנו תולים שהביאו לשם ירקות מהמקומות שכבר ביכרו. רַבִּי הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד, כיון שהיו מביאים ירקות מרובים מחוץ לארץ, או כיון שהיו ירקות אלו צומחים ביומיים ושלשה.
