מסכת שביעית, פרק ו, משנה ה
משנה ה: אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ:
משנה ה: אֵין מוֹצִיאִין שֶׁמֶן שְׂרֵפָה – שמן של תרומה טמאה, העומד להישרף, וּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, מֵהָאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, והטעם בשמן שריפה הוא כיון שמצאנו שקדשים פסולים נשרפים במקומם, כך שמן של תרומה טמאה יש לשורפו במקומו, והיינו בארץ ישראל. ובפירות שביעית הטעם כיון שהם צריכים ביעור, וביעור זה צריך להיעשות בארץ ישראל, כיון שנאמר (ויקרא כה ז) 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל', ודורשים זאת כאילו נאמר 'בארצך תהיה כל תבואתה', שלא תוציאנה לחוץ לארץ, לבערה שם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שָׁמַעְתִּי בְפֵרוּשׁ, שֶׁמּוֹצִיאִין לְסוּרְיָא, שלגבי דינים מסוימים היא נחשבת כארץ ישראל, וְאֵין מוֹצִיאִין לְחוּץ לָאָרֶץ, אך חכמים חולקים וסוברים שגם לסוריא אסור להוציא.
