מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק ו
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. אסור לאשה לצאת בשבת בחוטי צמר ופשתן הקלועים בשערותיה, וכן בכל דבר החוצץ בטבילה, מחשש שתזדמן לה טבילת מצוה ותבא להתיר את החוטים, ותטלטלם ארבע אמות ברשות הרבים.
ב. אף שחוטים אלו חוצצים בטבילה, אם ריפתה את הידוקם, אינם חוצצים.
ג. אמנם שרשראות חוטים העשויים באריגה, ואינם מהודקים בחוזקה על שערותיה, כיון שאינם חוצצים בטבילה מותרת האשה לצאת בהם לרשות הרבים בשבת.
ד. חוטי שיער אינם חוצצים בטבילה כלל, ורשאית האשה לצאת בהם בשבת.
ה. חוטים דקים שתולה האשה בצווארה, כיון שאין דרכה להדקם שם, אינם חוצצים, ורשאית לצאת בהם בשבת. אבל רצועות רחבות שקושרת האשה בצוארה, ומהדקת אותן, חוצצים ואסורה לצאת בהם בשבת.
ו. אסרו חכמים על האשה לצאת בתכשיטיה לרשות הרבים או לחצר, מחשש שתסירם כדי להראותם לחברותיה, ותטלטלם בידה.
ז. אמנם בתכשיט ששמו 'כבול' והיינו כיפה של צמר שבראשה, רשאית לצאת לחצר כיון שלא רצו חכמים לאסור עליה לגמרי את כל תכשיטיה]. וכן יוצאת לחצר ב'איצטמא', והיינו כמין בד צבעוני התלוי לכלה כנגד פניה, שלא יבואו עליה זבובים. אך אסור לצאת בזה לרשות הרבים, לפי שאין זה תכשיט, אלא משא.
ח. מותרת האשה לצאת בתכשיטים העשויים ככיסוי לראשה, או התלויים בכיסוי זה, כיון שאין חשש שתסירם, שהרי בכך תגלה את שערה, ולא חששו לכך.
ט. לא יצא עבד בחותם של מתכת לרשות הרבים, מחשש שיפול, ויביאהו לבית אדוניו כיון שהוא חשוב לו לצורך התכה. אמנם בחותם של טיט רשאי לצאת בו כשהוא תלוי בצוארו כיון שאם ישבר אין צורך בשבריו], אך לא כשהוא תלוי בכסותו, מחשש שיתנתק ויכסה את מקומו בטליתו, וזהו טלטול האסור.
י. אין בהמה יוצאת בשבת בחותם או בפעמון, בין בגופה ובין בכסותה, כיון שזו דרך משא.
יא. מותרת אשה לצאת בתכשיט של בד שקבועות בו חתיכות זהב וכדומה, המונח בגובה המצח, לפי שאין זה תכשיט חשוב כל כך שתבא האשה לשולפו ברחוב להראותו לחברותיה. אך בתכשיט כזה של מתכת, אסור לצאת.
יב. מותר לאדם לצאת בחגור שבמותניו אף שהוא מקושט בחתיכות זהב וכדומה, ואף אם הוא עשוי מטס של מתכת.
יג. אסור לאשה לצאת בשבת לרשות הרבים עם טבעת שיש עליה חותם, כיון שאין זה תכשיט אלא משא, חייבת חטאת.
יד. אסור לצאת בשבת או ביום טוב בסנדל מסומר, ואף בתוך הבית אסור להלך בו, אך מותר לטלטלו כדי להשתמש בו שימושים אחרים. ואיסור ההליכה בו הוא בכמה תנאים: שניתנו בו המסמרים לחיזוק, ולא לנוי. ושלא עשאו כמין נעל. ושהיו המסמרים רגילים, ולא שעשויים כמין פרסה, ולא יהא ראשו רחב מידי, ולא יהא ראשו חד, ולא יחפה את כל הסוליא במסמרים, ולא יחפה אותו בעור ממלמטה וינעץ מסמרים מלמעלה. אבל אם לא התקיים אחד התנאים הללו כגון שניתנו המסמרים לנוי, או עשויים כפרסה וכו'], מותר לצאת בו.
טו. אסור לאדם לצאת בשבת לרשות הרבים כשרק רגלו האחת נעולה בסנדל, מחשש שילעגו לו וישלפנה. אמנם אם יש ברגלו מכה, יוצא כשסנדל יחיד ברגל שאין בה מכה.
טז. לא יצא אדם בשבת כשתפילין בראשו, כיון שבשבת פטורים מתפילין, והרי זה משא.
יז. לא יצא אדם בקמיע שאינו מומחה. לא יצא אדם בשבת בכלי מלחמה העשויים כמלבוש, אך אם יצא אינו חייב חטאת.
יח. מותר לצאת בשבת בקמיע שכתבו אדם מומחה, והיינו ששלש מקמיעותיו הועילו שלש פעמים לשלשה בני אדם, אף שקמיע מסוים זה לא נוסה שלש פעמים.
יט. מותר לצאת בקמיע שהכתב שבו הועיל שלש פעמים, ואפילו לאותו אדם, גם אם קמיע מסוים זה עדיין לא נוסה, וגם אם האדם שכתבו לא נוסה.
כ. אדם שכתב שלש קמיעות שונים לאותו אדם, והועילו, הסתפקה הגמרא האם אותו אדם נחשב מומחה, או שזהו מזלו של החולה שהועיל לו, ולא נפשט הספק.
כא. היתר היציאה בקמיע מומחה הוא בין בשל כתב ובין בשל סממנים, בין לחולה מסוכן ובין לחולה שאינו מסוכן, ואפילו למי שאינו חולה כלל, אלא חושש שמא יחלה, מותר לצאת בו.
כב. מותר לקשור ולהתיר את הקמיע אפילו ברשות הרבים, אך לא יצא בו כשהוא קשור בצמיד או טבעת, שמא ייראה כתכשיט, שאסור להוציאו.
כג. קמיעות או ברכות שכתובים בהם פסוקים ושמות, אסור להצילם בשבת מן הדליקה, וחייבים גניזה.
כד. קמיע שכתובים בו פסוקים או שמות, אסור להכנס עמו לבית הכסא. ואם הוא מכוסה עור, מותר.
כה. אסור להכנס בתפילין של ראש לבית הכסא, כיון שיש בהם מבחוץ אות שי"ן, והיא חלק משם ש-ד-י.
כו. אסורה אשה מן התורה לצאת בשבת לרשות הרבים בדבר שאינו תכשיט עבורה, אלא משא, כגון מחט של תפירה, בטבעת של איש, שיש עליה חותם, ואם יצאה חייבת חטאת ואין זה נחשב כהוצאה שלא כדרך, כיון שלפעמים נוטלת האשה את טבעת בעלה לקופסא, ובדרכה עונדת אותה].
כז. אסור האיש מן התורה לצאת בשבת במחט או בטבעת העשויים לתכשיט אשה אף דרך לבישה, ואין זו הוצאה שלא כדרך, כיון שלפעמים נוטל את הטבעת לאומן, ובדרך לובשה על אצבעו].
כח. אסורה האשה מדרבנן לצאת בכוליר -כמין בגד המכסה את שערותיה, או המקיף את ראשה], ובצלוחיות קטנות של בשמים שנועדו להעביר ריח רע שיש לה.
כט. אסור האיש מדרבנן לצאת בטבעת שיש בה חותם, ובמחט המשמשת לתפירה כשהיא תחובה בבגדו.
ל. שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות: א. המטיל מים בפני מיטתו, לכיוון מיטתו, ועל הקרקע. ב. המזלזל בנטילת ידים. ג. מי שאינו קונה לאשתו תכשיטים כפי יכולתו, ומחמת כן היא מקללתו.
לא. אסור לאדם לצאת בכלי מלחמה בשבת במקום שאין פיקוח נפש], ואם יצא חייב חטאת כשאינם דרך מלבוש].
לב. מותרת אשה לצאת בשבת ב'בירית', העשויה להחזיק את בתי השוקיים, כיון שאין חשש שתסירם. ואסורה לצאת ב'כבלים', שזו שרשרת המחברת את הביריות, וכיון שזהו תכשיט עשויה לשולפו ולטלטלו ברשות הרבים.
לג. רשאית אשה לצאת בחוטי שיער, בין שלה, בין של חברתה ובין של בהמה, כיון שאינם חוצצים בטבילה ואינה עשויה לשולפם. אך לא תצא צעירה בשיער של זקנה, ולא זקנה בשיער של צעירה, מחשש שילעגו להן וישלפום.
לד. יוצאת אשה בשבת ב'כבול' ובפאה נכרית לחצר, כדי שלא תתגנה על בעלה, אך לא לרשות הרבים.
לה. רשאית האשה לצאת לרשות הרבים במוך הקשור באזנה, במוך הקשור בסנדלה, ובמוך שהתקינה לנידתה אף שאינו קשור כיון שהוא מאוס, ולא תטלטלנו, ואף אם התקינה לו בית יד].
לו. יוצאת אשה בכל דבר שהיא נותנת בפיה למנוע ריח רע או לרפואת השיניים כיון שגנאי הוא לה, ולא תשלפם], אם ניתן מערב שבת, אך בשבת אסור ליתנו בפה משום רפואה, ואף אם נפל לא תחזיר.
לז. לא תצא בשן תותבת או בשן של זהב, מחשש שתשלפנה.
לח. מותרת אשה נדה לכחול ולפרכס ולהתקשט בבגדי צבעונים, שלא תתגנה על בעלה.
לט. מותר לצאת בשבת במטבע הקשורה על מכה, לרפואה.
מ. מותר לילדות לצאת בחוטים או קיסמים המונחים בנקבים שבאוזניהן, לשמירה שלא ייסתמו עד שיתלו בהן עגילים. אך בחוטים צבעוניים, שהם כתכשיטים, אסורות לצאת.
מא. רשאיות נשים לצאת בשבת רעולות או פרופות. ומותר לפרוף בשבת על אבן או אגוז, אך לא תפרוף על מטבע, אלא אם כן כבר פרפה עליו קודם השבת וייחדה אותו לכך.
מב. הגמרא הסתפקה אם מותר לאשה להערים ולפרוף על אגוז כדי להביאו לבנה הקטן, ובדאורייתא יש להחמיר, ובדרבנן להקל.
מג. אדם שנקטעה רגלו, אסור לו לצאת ב'קב' שנותן בו את ראש שוקו, כיון שאינו נסמך עליו, ואין זה נחשב מלבוש ולא תכשיט.
מד. אדם שנקטעו שתי רגליו, ועושה לשוקיו וברכיו סמוכות של עור, דינם כ'תכשיט' ויוצא בהם בשבת.
מה. כסא וסמוכות המיוחדים לקיטע, שנסמך עליהם ודוחף עצמו ממקום למקום, אסור לצאת בהם בשבת, כיון שאינו נסמך עליהם היטב, ועשוי לבא לטלטלם.
מו. חמור של עץ שעושים הליצנים, ונראים כרוכבים עליו, וכן מסכה שעושים לצחוק ולהפחיד את התינוקות, אסור לצאת בהם בשבת.
מז. רשאי האדם לצאת בשבת כשהוא עטוף בשק, יריעה וחמילה, שמתעטפים בהם מפני הגשמים, אף שאין זה בגד ממש, כיון שמתעטפים בהם דרך מלבוש.
מח. אסור לאדם לצאת בשבת כשהוא מגן על עצמו מפני הגשמים בתיבה, קופה או מחצלת, כיון שאין זה דרך מלבוש.
מט. מותר לצאת בשבת במוך או ספוג, החבושים על הפצע כדי להגן עליו משריטות, ובתנאי שאין הם קשורים בחוט, כיון שהחוט נחשב כ'משא'.
נ. מותר לאדם לצאת בשבת כשהפצע שבגופו חבוש בקליפת שום או בצל לרפואה, אך אסור ליתן תחבושת זו בשבת על הפצע, כיון שזו דרך רפואה. ואם היתה כרוכה מערב שבת על הפצע, ונפלה בשבת, אם נפלה על הקרקע אסור להחזירה בשבת, ואם נפלה על גבי כלי, מותר להחזירה.
נא. מותר לצאת בתחבושת הקשורה על הפצע, אף שיש בה תרופה לפצע, ומותר אף לקושרה או להתירה בשבת בקשר שאינו של קיימא].
נב. תחבושת שיש בה תרופה לפצע, שפרשה בשבת מהקשירה שעל גבי הפצע, מותר להחזירה לשם.
נג. ילד שיש לו געגועים לאביו, רשאי האב לצאת בקשר העשוי לסגולה.
נד. רשאי אדם לצאת בשבת בפעמונים התלויים לקישוט בבגדיו ואינם משמיעים קול], באופן שהם ארוגים בבגדו.
נה. מותר להניח כוס חמה ומלאה הבל על המעיים, כדי ליישבם במקומם, כיון שרפואה זו אינה נעשית על ידי סממנים, ולא שייכת בה הגזירה של שחיקת סממנים.
נו. מותר לסוך לשיכור את כפות הידים בשמן ומלח מעורבים, כדי לפקחם מיינם, כיון ששיכרות אינה מחלה, ואין שייכת בה הגזירה של רפואה בשבת.
נז. מי שנשמטה מפרקת צוארו, מותר לפשוט את צוארו דרך תליה כדי להחזירה למקומה, כפי שהיו נוהגים בזמנם.
נח. תינוק הנולד ואבריו רכים ושמוטים, מותר לכורכו בבגדים ובחגורה רחבה כדי ליישב ולחזק את אבריו.
נט. מותר לאשה לצאת באבן שיש בה סגולה שלא תפיל, ואפילו אם מעולם לא הפילה, ואף אם אינה יודעת בודאות שהיא מעוברת.
ס. מותר לצאת בשבת במיני רפואה שונים העשויים כסגולה.
סא. אין בסגולות אלו משום הליכה בדרכי האמורי, כיון שכל דבר העשוי לרפואה אין בו איסור זה.
(ספר יוחסין)
