מסכת שבת, פרק א, שיעור 21

שנינו במשנה, לגבי אותם דברים שאסרו חכמים להתחיל בהם לאחר שהגיע זמן מנחה, קודם שהתפלל האדם, 'וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין, מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפילה' וְכו'.

מקשה הגמרא, וְהַתָּנֵי לֵיהּ רֵישָׁא – והרי כבר שנינו ברישא לגבי זמן תפילת מנחה שאם התחילו אֵין מַפְסִיקִין, ומדוע הוצרכה המשנה לחזור ולומר שאין מפסיקים לתפילה.

מתרצת הגמרא, הסיפא אינה עוסקת בהפסקה מאותם דברים שנישנו ברישא, כגון תספורת וסעודה, אלא סֵיפָא אָתְאָן לְדִבְרֵי תּוֹרָה – הסיפא עוסקת בהפסקה מדברי תורה, שאין מפסיקים מדברי תורה כדי להתפלל. ומסייעת לכך הגמרא מברייתא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, חֲבֵרִים – תלמידי חכמים שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מַפְסִיקִין באמצע לימודם לִקְרִיאַת שְׁמַע, שחובת קריאתה מן התורה, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה, שחובתה מדרבנן.

ומבארת הגמרא באילו תלמידי חכמים נאמר דין זה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהלומד תורה אינו צריך להפסיק מלימודו כדי להתפלל, אֶלָּא כְּגוֹן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו, שֶׁתּוֹרָתָן אֻמָּנוּתָן, ואינם פוסקים מלימודם לצורך דברים אחרים, ולכן גם אינם פוסקים כדי להתפלל, אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ, שמפסיקים מלימודנו לצורך אומנותינו, מַפְסִיקִין בלימודינו בֵּין לִתְפִלָּה ובֵין לִקְרִיאַת שְׁמַע.

משנה

משנתנו מבארת עתה את הגזרות שגזרו חכמים בענינים השייכים לשבת, חלקן בערב שבת סמוך לכניסת השבת, וחלקן בשבת עצמה: לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח, וְיֵצֵא עמה בשבת, ויעבור על איסור הוצאה מרשות לרשות. וְכן לֹא יצא הַלַּבְלָר – הסופר בְּקוּלְמוּסוֹ, מאותו חשש, שיוציאנו בשבת מרשות לרשות.

גזירה נוספת שגזרו בשבת עצמה, וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו – לא יבער כינים מבגדיו וְלֹא יִקְרָא בספר לְאוֹר הַנֵּר, כיון ששני דברים אלו צריכים התבוננות יתירה, וחששו חכמים שיבא האדם להטות את הנר, כלומר לקרב את השמן לפתילה כדי שתבער היטב, ונמצא עובר על איסור 'מבעיר' בשבת.

מוסיפה המשנה, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – אך הלכה גמורה היא (רע"ב), שהַחַזָּן, המלמד את התינוקות, רוֹאֶה – רשאי להביט מֵהֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין בספרם, ולא גזרו בהבטה קלה שכזו שמא יטה, אֲבָל הוּא עצמו לֹא יִקְרָא עמהם, מחשש שיטה [ובגמרא יבואר מדוע התינוקות עצמם רשאים לקרוא בשבת לאור הנר].

מביאה משנתנו גזירה נוספת שגזרו חכמים משום הרחק עבירה: כַּיּוֹצֵא בּוֹ גזרו חכמים בענין נוסף, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי שמתוך שסועדים יחד יבואו לידי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה, והרי הזבה אסורה באיסור כרת [ונקטה המשנה 'זב', כיון שטהור בכל מקרה לא היה אוכל עם זבה, לפי שהיו נזהרים לאכול אפילו חולין בטהרה].