מסכת שבת, פרק א, שיעור 24

מביאה הגמרא מעשה בענין נוסח התפילה על החולה: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתַר – כשהיינו הולכים אחרי רַבִּי אֶלְעָזָר, לְשִׁיּוֹלֵי בִּתְפִיחָה – לשאול בשלומם של החולים, זִימְנִין הֲוָה אָמַר לֵיהּ – לפעמים היה אומר לחולה נוסח זה, הַמָּקוֹם יִפְקָדְךָ לְשָׁלוֹם, בלשון הקודש, וְזִמְנִין הֲוָה אָמַר לֵיהּ ולפעמים היה אומר לו כן בלשון ארמית, 'רַחֲמָנָא יִדְכְּרִינָךְ לִשְׁלָמָא'. מבארת הגמרא, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, להעלות את תפילתו לפני ה', לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית, שָׁאנִי – שונה הדין בתפילה על החוֹלֶה, דִּשְׁכִינָה עִמּוֹ, ואינו צריך למלאכי השרת שיעלו את תפילתו, ולכן המתפלל בפני החולה יכול לעשות זאת בכל לשון, וכפי שנהג רבי אלעזר.

ומבארת הגמרא מהיכן לומדים כן, דְּאָמַר אַבַּיֵּי, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹעֵד אֶת הַחוֹלֶה – סומכו ומסייעו בחולשתו, שֶׁנֶּאֱמַר בתהלים (מא, ד) לגבי החולה, 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי, כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ'.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרַף [-כסא קטן], וְלֹא עַל גַּבֵּי מָקוֹם גָּבוֹהַּ, וְלֹא לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו [-ממקום הנחת ראשו] שֶׁל החוֹלֶה, אֶלָּא מִתְעַטֵּף בכובד ראש מאימת השכינה (רש"י) וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו על הקרקע (נדרים מ.), והטעם לכל זה, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שרויה לְמַעְלָה מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, וכיון שהיה החולה שוכב במקום נמוך, אין זה כבוד השכינה שישב המבקר למעלה ממקום השראת השכינה (תוספות). שֶׁנֶּאֱמַר כשבא יוסף הצדיק לבקר את יעקב אבינו בחוליו 'וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה' (בראשית מז, לא), והשתחוויה זו היתה לכבוד השכינה ששרתה שם, מחמת שהיה יעקב חולה. וּכְתִיב – וכן נאמר בתהילים (מז לא) 'ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי'.

שנינו במשנה, 'וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר', שמא יטה.

הגמרא מבארת באילו מקרים גזרו גזירה זו: אָמַר רָבָא, אֲפִילוּ אם היה הנר גָּבוֹהַּ שְׁנֵי קוֹמוֹת של אדם, וַאֲפִילוּ גָּבוֹהַּ כשיעור שְׁתֵּי מִרְדָּעוֹת – כלי שמכוונים בו את הבקר, והוא גבוה מאד (ריבב"ן), וַאֲפִילוּ עֲשָׂרָה בָּתִּים זוֹ עַל גַּב זוֹ, שבכל האופנים הללו אין חשש שיבא להטות, כיון שהנר גבוה ורחוק ממנו הרבה, מכל מקום לא חילקו חכמים בגזירתם, ואף באופנים אלו אסרו לקרוא לאור הנר.

אומרת הגמרא דין נוסף, חַד – אדם אחד, הוּא דְּלֹא לִיקְרֵי – רק ליחיד אסרו חכמים לקרוא לאור הנר, מחשש שישכח ששבת היום ויטה, אֲבָל שְׁנַיִם – שני בני אדם, קוֹרִין יחד לאור הנר, שאם יבא האחד להטות, יזכיר לו חבירו ששבת היום. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, ששני בני אדם רשאים לקרוא יחד לאור הנר, היינו רק כשקוראים בְּעִנְיָן אֶחָד, אֲבָל אם הם קוראים בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים שונים, כל אחד במקום אחר, אֲפִילוּ שְׁנַיִם אֵין קוֹרִין, כיון שאין האחד נותן לב לראות מה עושה חבירו, ויתכן שיבוא להטות ואין חבירו מזכירו.

אָמַר רַב הוּנָא, וּבִמְדוּרָה גדולה, אֲפִילוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד – הקוראים יחד, אָסוּר לִקְרוֹת, כיון שהמדורה גדולה וכל אחד יושב במקום רחוק מחבירו, אינו רואה כשבא חבירו לחתות (רש"י). ועוד, שהגחלים קרובים למקום ישיבתם, ואין אחד רואה כשבא חבירו לחתות.

אָמַר רָבָא, וְאָדָם חָשׁוּב, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַטּוֹת אֶת הַנֵּר כלל, אפילו ביום חול, מֻתָּר לו לקרוא לאור הנר, שבודאי לא יבוא להטות אף בשבת.