מסכת שבת, פרק א, שיעור 25
הגמרא דנה עתה לגבי דברים נוספים, האם מותר לעשותם בשבת לאור הנר. מביאה הגמרא סתירה בין שתי ברייתות, תָּנֵי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, שַׁמָּשׁ בּוֹדֵק את נקיותם של קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת לְאוֹר הַנֵּר, ואין חוששים שמא יטה. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו, שלֹא יִבְדֹּק השמש קערות וכוסות לאור הנר.
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא המתירה לבדוק, מדובר בְּשַׁמָּשׁ קָבוּעַ, ואינו צריך עיון רב, ולא גזרו שמא יטה. כָּאן – בברייתא האוסרת לבדוק, מדובר בְּשַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, שצריך הוא התבוננות רבה, ולכן אסרו עליו לבדוק לאור הנר, מחשש שיבא להטות, כדי לראות היטב. [ואף שאסרו אפילו להבחין בין בגדיו לבין בגדי אשתו לאור הנר, אף שגם זה אינו מצריך עיון רב, מכל מקום כאן הקילו בשמש קבוע, מפני הנקיות (ר"ן)].
תירוץ נוסף: וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך תירוץ אחר, הָא וְהָא – שתי הברייתות עוסקות בְּשַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וְלֹא קַשְׁיָא – ואף על פי כן אין קושיא וסתירה בין הברייתות, לפי שכָּאן, בברייתא האוסרת לבדוק כוסות וקערות לאור הנר, מדובר בִּדְמִשְׁחָא – בנר הדולק בשמן, שיש חשש שיטהו השמש כדי להגביר את האור, וכָּאן, בברייתא המתירה, מדובר בִּדְנֵפְטָא – בנר הדולק בנפט, שהוא מאוס, וגם אורו מרובה ללא הטייה, ואין חשש שיטוהו.
מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, לפי התירוץ השני, שבשמש שאינו קבוע התירו בנר הדלוק בנפט, שַׁמָּשׁ קָבוּעַ, בִּדְמִשְׁחָא – בנר הדולק בשמן, מַאי – מה דינו, האם חששו בו שמא יטה, כיון שדרך להטות נר של שמן. או שלא חששו, כיון שהוא שמש קבוע, ואינו צריך עיון רב.
פושטת הגמרא את הספק, אָמַר רַב הוּנָא, מעיקר הדין מותר לשמש קבוע לבדוק כלים אפילו לאור נר של שמן, אך זו הֲלָכָה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן למעשה, כדי שלא יזלזלו האנשים בגזירה זו. וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר, הֲלָכָה שמותר, וְאף מוֹרִין כֵּן למעשה.
מסיק הרי"ף: שָׁמְעִינַן הָשַׁתָּא – למדנו עתה מסוגיא זו, דְּבֵין שַׁמָּשׁ קָבוּעַ וּבֵין שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, בּוֹדֵק קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת לְאוֹר הַנֵּר, וְדַוְקָא בִּדְנֵפְטָא – בנר של נפט, כיון דְּמָאִיס – שהוא מאוס, ולא יבא לגעת בו ולהטותו, וְנָפִישׁ נְהוֹרֵיהּ – ואורו גדול, וְלָא בָּעֵי לְאַצְלוּיֵי – ואין צורך להטותו ולהצליל את אורו. אֲבָל בִּדְמִשְׁחָא – בנר של שמן, שַׁמָּשׁ שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ, וַדַּאי אָסִיר לֵיהּ, כמבואר לעיל, ובשַׁמָּשׁ קָבוּעַ ונר של שמן, פְּלִיגֵי – נחלקו רב הונא ורב ירמיה בר אבא, וַהֲלָכָה כדברי רב הונא, שבּוֹדֵק, כעיקר הדין, וְאֵין מוֹרִין כֵּן.
שנינו במשנה, 'בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הַחַזָּן רוֹאֶה היכן התינוקות קוראים, אבל הוא לא יקרא עמהם' וְכו'. אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל, אף שאסור לחזן לקרוא בעצמו, אֲבָל מְסַדֵּר הוּא בפיו את רָאשֵׁי הפָּרָשִׁיּוֹת מתוך הכתב, שמתוך שראש הפרשה שגור בפיו, הוא נזכר בכל הפרשה. אֲבָל לקרוא מהספר את הפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ, לֹא – אינו רשאי.
מוסיפה הגמרא ומבארת: וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן עצמם, משמע מהמשנה שאֲפִילוּ את הפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ קוֹרִין וּמְסַדְּרִין, שהרי לא אסרה המשנה אלא על החזן לראות היכן התינוקות קוראים, ואילו לתינוקות עצמם מותר הדבר, והטעם הוא מִפְּנֵי שֶׁאפילו בחול אֵימַת רַבָּן עֲלֵיהֶן, וְלָא אָתוּ לְאַצְלוּיֵי – ולא יבואו להטות ולהצליל את אור הנר שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבָּן, והוא יזכיר להם ששבת היום ואין להטות.
(ספר יוחסין)
