מסכת שבת, פרק ב, שיעור 66

גמרא

שנינו במשנה שמותר לערב בזמן בין השמשות. אומר הרי"ף: אוֹקִימְנָא – העמדנו בגמרא את הלשון 'מְעָרְבִין', בעֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת, לפי שמן התורה מותר לטלטל בחצר אף ללא עירוב כלל, אֲבָל לֹא עֵרוּבֵי תְּחוּמִין, שהם חמורים יותר, לא רק לדעת הסובר שאסור מן התורה לצאת חוץ לתחום בשבת, אלא אף לדעת הסובר שעירובי תחומין מדרבנן, הרי הסמיכו זאת חכמים על הפסוקים, ולכן אין לערב עירובי תחומין בזמן בין השמשות, שהוא ספק לילה.

יש להקדים, שאופן עשיית 'עירובי תחומין' הוא על ידי הנחת דבר מאכל בסוף תחום שבת [שהוא אלפיים אמה ממקום שהאדם נמצא בו בכניסת השבת, או מקצה העיר], ויש צורך שיהא העירוב קיים בעת כניסת השבת. הגמרא מבארת עתה את ההלכה במקום שיש ספק עירוב תחומין: אָמַר רָבָא, אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם – שני בני אדם שאמרו לאדם אחד 'צֵא וְעָרֵב עָלֵינוּ' – הנח עבורינו עירובי תחומין, בסוף התחום, ועשה כן, אֶחָד עֵרֵב עָלָיו [-הניח עבורו את העירוב] מִבְּעוֹד יוֹם, וְאֶחָד עֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. ולאחר מכן התברר שזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, ועתה יש ספק בעירובו, שהרי אם 'בין השמשות' הוא עדיין יום, נמצא שלא היה עירובו קיים בעת כניסת השבת. וְזֶה שֶׁעֵרֵב עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, נֶאֱכַל עֵרוּבוֹ מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, וגם לגביו יש ספק, שהרי אם 'בין השמשות' הוא לילה, נמצא שהונח עירובו לאחר כניסת השבת, ואינו מועיל. ומכל מקום, שְׁנֵיהֶם קָנוּ עֵרוּב – שביתת שניהם חלה במקום העירוב, ורשאים להלך אלפיים אמה לכל רוח.

תמהה הגמרא, מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת יְמָמָא הוּא – דין 'יום' יש לו, בַּתְרָא לִיקְנֵי – האחרון, שהונח עירובו בין השמשות, יקנה עירובו, ואילו קַמָּא – הראשון, שהונח עירובו מבעוד יום ונאכל בין השמשות, לֹא לִיקְנֵי, שהרי בעת כניסת השבת לא היה עירובו קיים. וְאִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לַיְלָה הוּא, אם כן בַּתְרָא לֹא לִיקְנֵי – האחרון לא יקנה, שהרי הונח עירובו לאחר כניסת השבת, וקַמָּא לִיקְנֵי – הראשון יקנה, כיון שהונח עירובו קודם השבת, ונאכל רק לאחר כניסת השבת.

מתרצת הגמרא, בנידון זה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן הוּא, שהרי הספק אם בין השמשות הוא יום או לילה נוגע כאן להלכה דרבנן, של עירובי תחומין, וּסְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא, ולכן אמר רבא ששניהם קנו עירוב, ואף שהדברים נראים כסותרים זה את זה.

כפי שהתבאר במשנה, מותר להטמין את החמין בערב שבת בין השמשות. הגמרא דנה עתה מדוע הותר הדבר רק בין השמשות, ולא מבעוד יום: אָמַר רָבָא, מִפְּנֵי מַה אָמְרוּ חכמים שאֵין טוֹמְנִין את החמין בְּדָבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל (ואפילו) מִבְּעוֹד יוֹם – מערב שבת, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ – שמא מתוך שהוטמנו בדבר המוסיף הבל יעלו רתיחה בשבת, ויצטרך לגלותם כדי להשקיט את הרתיחה, ואחר כך יחזור ויטמין, ונמצא שהטמין בשבת בדבר המוסיף הבל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ דברי רבא, הָא דִּתְנַן – מה ששנינו להלן בפרק חמישי, 'בַּמֶּה טוֹמְנִין את החמין מערב שבת לצורך השבת, וּבַמֶּה אֵין טוֹמְנִין, אֵין טוֹמְנִין לֹא בְּגֶפֶת וְלֹא בְּזֶבֶל וְלֹא בְּמֶלַח וְלֹא בְּסִיד וְלֹא בְּחוֹל', וְהַנֵי כּוּלְּהוּ – וכל הדברים הללו, דָּבָר הַמּוֹסִיף הֶבֶל נִינְהוּ [-הם], וְאֵין טוֹמְנִין בָּהֶן (אֲפִילוּ) מִבְּעוֹד יוֹם, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יַרְתִּיחַ, וכמו שהתבאר.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, אִי הָכִי – אם כך, שחוששים שמא ירתיח, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת נַמֵי נִיגְזוֹר – נאסור להטמין בדבר המוסיף הבל אף בבין השמשות, ומדוע מותר הדבר.

אָמַר לֵיהּ רבא, סְתָם קְדֵרוֹת בבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן – כבר רתחו, ונחו מרתיחתן, ושוב לא ירתחו אף אם יטמינם בדבר המוסיף הבל.