מסכת שבת, פרק ו, שיעור 120

הגמרא מביאה דינים שונים בענין המחאת קמעות: אָמַר רַב פָּפָּא, פְּשִׁיטָא לִי – דין זה פשוט אצלי, אם כתב האדם תְּלָתָא קְמִיעֵי – שלשה קמעות, לִתְלָתָא גַּבְרֵי – לשלשה בני אדם שונים, תְּלָתָא תְּלָתָא זִמְנֵּי – שלש פעמים לכל קמע, ונמצא שכתב בסך הכל תשע קמעות, לתשעה בני אדם, שלש פעמים לכל מין של מחלה, אִתְמַּחֵי גַּבְרָא – הרי האדם נחשב כמומחה לכל המחלות [אף לאותן שלא כתב עבורן עדיין קמעות], שכל קמיע שהוא כותב, לכל מחלה, דינו כקמיע של מומחה, ומותר לצאת בו לרשות הרבים. וְאִתְמַּחֵי קְמֵיעָא – ואף סוג הקמיע, כלומר הלחש הכתוב בו, נחשב כ'מומחה' לאותה מחלה, שהרי ריפא שלש פעמים, וכל אדם שיכתוב לחש זה בקמיע, ייחשב אותו קמיע כקמיע מומחה.

דין נוסף, אם כתב האדם תְּלָתָא קְמִיעֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי – שלשה קמעים שונים לשלשה אנשים, חַד חַד זִימְנָא – מין אחד של קמיע לכל אחד מהאנשים, גַּבְרֵי אִתְמַּחֵי – האדם שכתבם נעשה מומחה לכל הקמיעות שיכתוב, שהרי ריפא בשלש קמיעות, אך קְמֵיעָא לֹא אִתְמַּחֵי – סוג לחש זה שבקמיע אינו נחשב כ'מומחה', ואם יכתבנו אדם אחר לא יהא הקמיע מומחה.

דין נוסף: חַד קְמֵיעָא – מין לחש אחד שנכתב לִתְלָתָא גַּבְרֵי – לשלשה בני אדם, וריפא אותם, קְמֵיעָא אִתְמַּחֵי – אותו לחש נעשה מומחה לריפוי מחלה זו, שהרי ריפא שלש פעמים שלשה בני אדם, ואף אם יכתוב אדם אחר לחש זה ייחשב הקמיע כמומחה, אך גַּבְרָא לֹא אִתְמַּחֵי  – האדם שכתב קמיע זה אינו נחשב כמומחה לשאר קמיעות, שהרי לא הוכח שקמיעות אחרים שכתב הועילו.

בָּעֵי רַב פָּפָּא – הסתפק רב פפא, אדם שכתב תְּלָתָא קְמִיעֵי לְחַד גַּבְרָא – שלשה קמיעות שונים לשלש מחלות, והועילו לאדם אחד, מַאי – מה דינו. וממשיך רב פפא ומפרט את צדדי הספק: קְמֵיעָא, וַדַּאי לֹא אִתְמַּחֵי – כל אחד משלש קמיעות אלו ודאי אינו נחשב מומחה, שהרי לא ריפא אלא פעם אחת, גַּבְרָא אִתְמַּחֵי אוֹ לֹא אִתְמַּחֵי – האם האדם שכתב קמעות אלו נחשב מעתה מומחה לכל הקמעות שיכתוב, או שאינו מומחה, וצדדי הספק הם כך, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים דהַאי – שאדם זה, שכתב את הקמעות, כֵּיוָן דְּאִיתְסֵי תְּלָתָא זִימְנֵי – כיון שהתרפא אדם זה  בקמעותיו שלש פעמים, וַדַּאי מֻמְחֶה הוּא, אוֹ דִּלְמָא – או שנאמר שאין הכותב מומחה, אלא מַזָּלֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא דִּמְקַבֵּל קְמֵיעָא – מזלו של החולה הוא, שהוא מושפע מקמעות ומתרפא על ידם, ואין מכאן הוכחה שהכותב את הקמעות מומחה הוא, מַאי – מה דינם של קמעות שיכתוב אותו אדם מכאן והלאה, האם מותר לצאת עמהם בשבת. אומרת הגמרא: תֵּיקוֹ – תעמוד שאלה זו בספק, שלא נפשטה.

הגמרא דנה עתה האם יש קדושה בקמעות הנכתבים לרפואה, ויש בהם פסוקים ודברי תורה: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, קְמֵיעִין, האם יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָׁה, אוֹ דִּילְמָא – או שמא אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָׁה. מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי מה יש נפקא מינה מספק זה, אִילֵימָא לְאַצוּלִנְהוּ מִן הַדְּלֵיקָה – אם תאמר שהנידון הוא אם מותר להצילם בשבת מן הדליקה, והרי דין זה מפורש בברייתא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך מהברייתא, שכך שנינו בה, הַבְּרָכוֹת – נוסח ברכות [כגון ברכות תפילות ראש השנה, שיש בהם פסוקים], וְהַקְמֵיעִין, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם, וּמֵעִנְיָנוֹת הַרְבֵּה שֶׁל תּוֹרָה – פרשיות ופסוקים מהתורה, שכתובים בהם, אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בשבת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה, וְנִשְׂרָפִין בִּמְקוֹמָן. ואם כן לא יתכן שהספק הוא לגבי הצלת הקמיעים מהדליקה. וְאֶלָּא אם תאמר שהספק הוא לְעִנְיָן גְּנִיזָה, מַאי – האם חייבים הם בגניזה או לא. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך מהברייתא, שכך שנינו בה, הָיָה שֵׁם ה' כָּתוּב עַל יְדוֹת הַכֵּלִים, וְעַל כַּרְעֵי [-רגלי] הַמִּטָּה, הֲרֵי זֶה יָּגּוֹד – יחתוך את החלק שהשם כתוב בו, וְיִגְּנוֹז. וכל שכן שהקמיעים שכתוב בהם שם ה' טעונים גניזה.

אֶלָּא הספק הוא לענין לְהִכָּנֵס בָּהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא, מַאי – מה הדין, האם יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָׁה, וְאָסוּר להכנס בהם לבית הכסא, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדוּשָׁה לענין זה, וְשָׁרִי – ומותר להכנס בהם לבית הכסא. וּפַּשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא את הספק, שאִם הָיוּ הקמעים מְחֻפִּין [-מכוסים] בעוֹר, שָׁרִי לְמֵיעַל בְּהוּ – מותר להכנס בהם לְבֵית הַכִּסֵּא. וְאִי לֹא – אם אינם מכוסים בעור, אָסִיר – אסור להכנס בהם לבית הכסא.

מוסיפה הגמרא, וּתְפִילִין, שהם מכוסים עור, הַיְינוּ טַעֲמָא – הטעם לכך דְּאֵין אדם נִכְנַס בָּהֶן לְבֵית הַכִּסֵּא, אֶלָּא חוֹלְצָן בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְאוֹחֲזָן בְּבִגְדוֹ וּבְיָדוֹ וְנִכְנַס, כפי שהתבאר במסכת ברכות, היינו מִשּׁוּם אות שִׁי"ן שֶׁלָּהֶן, החקוקה בתפילין של ראש מבחוץ, דְּאָמַר אַבַּיֵּי, שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וכיון שאות שי"ן זו היא חלק משם 'ש-ד-י', אסור להכנס עמה לבית הכסא, ואף כשאינו עושה צרכיו [ובתפילין של יד מותר להכנס לבית הכסא, ובלבד שלא יעשה צרכיו כשהם עליו (תוספות הרא"ש). אמנם הרבה פוסקים אוסרים אף בתפילין של יד (משנה ברורה)].