מסכת שבת, פרק ו, שיעור 126

משנה

יוֹצְאִין – מותר לצאת בשבת לרשות הרבים בַּסֶּלַע שֶׁעַל הַצִּינִית – במטבע של מתכת הקשורה על המכה, הַבָּנוֹת הקְטַנּוֹת, שהיו מנקבים את אזניהם לתליית עגילים, אך עדיין היו קטנות מכדי לצאת כבר בעגילים, יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, וַאֲפִילּוּ בְּקֵיסָמִים שֶׁבְּאָזְנֵיהֶם, המונחים שם בינתיים כדי שלא ייסתמו הנקבים שבאוזניהם, ואף שאין זה תכשיט, מכל מקום כיון שדרכן לצאת כך אין זה נחשב משא, ומותרות לצאת בהם [וכיון שאין זה תכשיט, אין חשש שישלפו אותם].

עַרְבִיוֹת – נשות ישראל שבארצות עַרָב, יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת – כאשר ראשן ופניהם מכוסים, מלבד עיניהם, כמנהג אותו מקום. וּמָדִיּוֹת – נשות ישראל שבארץ מָדַי, יוצאות פְּרוּפוֹת – מעוטפות בבגד גדול, כעין טלית העוטפת את כל הגוף, וברצועה אחת קושרת אבן או אגוז, וברצועה השניה יש נקב [כעין לולאה], ומכניסה בה את האבן או האגוז, ובכך אין הבגד נשמט. מוסיפה המשנה: וְאף כָל אָדָם יוצא באופן זה, לא רק ערביות ומדיות, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה – בדבר המצוי, ודרך ערביות לצאת רעולות, ודרך מדיות לצאת פרופות.

גמרא

שנינו במשנה שמותר לצאת 'בסלע שעל הצינית', מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'צִינִית', ומבארת, 'בַּת אַרְעָא', מבאר הרי"ף פֵּירוּשׁ בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל פָּצָה אֶל אַרְ"ץ, והיינו מכה הנעשית בכף הרגל, ורפואתה לקשור בה מטבע של מתכת שיש בו צורה.

עוד שנינו, הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִים. מביאה הגמרא את הנהגת אביו של שמואל בענין זה, ואגב כך גם את הנהגתו בענינים אחרים השייכים לבנותיו: אֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל – אביו של האמורא שמואל, לֹא  שָׁבֵיק לְהוּ לִבְנָתֵיהּ דְּלִיהֱווֹן נָפְקָן בְּחוּטֵי – לא הניח לבנותיו לצאת בשבת בחוטים שבאוזניהן, וְלֹא שָׁבֵיק לְהוּ לְמִיגְנָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – ולא היה מניח להן, בעודן בתולות, לישן זו אצל זו יחד [ולהלן יבוארו הטעמים להנהגות אלו], וְעָבִיד לְהוּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן – והיה עושה להן מקוה מים בחודש ניסן, כדי שלא יצטרכו לטבול בנהר, מאחר וחשש שבזמן זה רוב המים אינם ממי המעיין אלא ממי הגשמים, ומי גשמים מטהרים רק כשהם מכונסים במקום אחד, ולא כשהם זורמים בנהר, וּמְפַצֵּי בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי – ובחודש תשרי, שניתן לטבול בנהר עצמו, היה מתקין להם מקום מיוחד לעמוד בתוך הנהר לטבילה, כדי שלא יידבק טיט ברגליהן, ויחצוץ בפני המים.

מבארת הגמרא את שתי ההנהגות הראשונות: תמהה הגמרא, וְלֹא שָׁבֵיק לְהוּ לְמִיפַּק בְּחוּטֵי – וכי לא היה מניח להן לצאת בחוטים שבאוזניהן בשבת, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנתנו, הַבָּנוֹת יוֹצְאוֹת בְּחוּטִין, ואין חולק בדין זה. מתרצת הגמרא, דַּאֲבוּהַּ דִּשְׁמוּאֵל צְבוּעִין הֲווֹ – אותן חוטים שהיו באוזני בנותיו של אבוה דשמואל, צבועים היו, והרי הם כתכשיט שאסור לצאת בו לרשות הרבים, מחשש שתשלפם כדי להראות לחברותיה. ממשיכה הגמרא ומבארת את הנהגתו השניה, וְלֹא שָׁבִיק לְהוּ לְמִיגְנָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – ולא היה מניח להן לישן זו אצל זו, והטעם לכך, דְּלֹא לֵילְפָן לְהוּ גּוּפָא נוּכְרָאָה – שלא ירגילו את עצמן לשהות בחברת גוף אחר, ומתוך כך יתאוו לשכב עם איש.

שנינו במשנה, עַרְבִיוֹת יוצאות רְעוּלוֹת וּמָדִיּוֹת פְּרוּפוֹת, וְכָל אָדָם, אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶה.

מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'עַרְבִיוֹת רְעוּלוֹת' היינו נָשִׁים עַרְבִיוֹת [-יהודיות שבארצות ערב] יוֹצְאוֹת רְעוּלוֹת, ולשון 'רעולות' הוא כְּדִכְתִיב בספר ישעיה (ג טו) לגבי מיני תכשיטים ומלבושים שהיו הנשים רגילות בהן, 'הַנְּטִיפוֹת הַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת' וּשְׁמָן בְּלָשׁוֹן עַרְבִי 'גְּרַץ'. וְנָשִׁים מָדִיּוֹת יוֹצְאוֹת פְּרוּפוֹת, היינו פרופות בְּבִגְדֵיהֶן, וכמו שהתבאר לעיל במשנה.