מסכת שבת, פרק יב, שיעור 153

גמרא

שנינו במשנה, הכותב שתי אותיות בין בימינו ובין בשמאלו וכו', חייב. מבארת הגמרא, אוֹקְמַהּ אַבַּיֵּי – העמיד אביי דין זה, בְּאדם השׁוֹלֵט – יכול לכתוב כראוי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, ולכן אין זו נחשבת כתיבה שלא כדרך, אבל סתם אדם הכותב בשמאלו, או איטר יד הכותב בימינו, פטור. לפי שזו כתיבה שלא כדרך.

משנה

הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד – בהעלמה אחת, כלומר שנעלם ממנו ששבת היום, או שהדבר אסור, ולא נזכר בדבר בין אות אחת לשניה, אלא רק אחרי שסיים את כתיבת שתי האותיות, חַיָּב חטאת [ולהלן (משנה ו) יבואר הדין באופן שכתב שתי אותיות בשתי העלמות].

כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם – צבע העשוי ממין אדמה, וּבְּסִקְרָא – צבע אדום, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם – מיני צבעים שונים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, ואף אם לא כתב את שתי האותיות סמוכות ממש, אלא עַל שְׁנֵי כָתְלֵי [זָוִיּוֹת] (הבית) – שני קירות הסמוכים זה לזה בזוית, עַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס – שני דפים בספר אחד, וכתב אות אחת בדף זה ואות שניה בדף אחר, וּמתוך שהם סמוכים זה לזה, הֵן נֶהְגִּין [-נקראים] זֶה עִם זֶה, חַיָּב.

הַכּוֹתֵב בדיו עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְּשָׂרֵט עַל בְּשָׂרוֹ בברזל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר, לפי שאין דרך כתיבה בכך.

המשנה מביאה עתה אופני כתיבה שאינם כדרך כתיבת בני אדם, ולכך הכותבם בשבת, פטור. כָּתַב האדם בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵרוֹת, בְּאֲבַק דְּרָכִים, בְּאֲבַק סּוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פָּטוּר.

כתב האדם בדיו המתקיים, אך עשה כן לְאַחַר יָדוֹ – בגב ידו, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְקוֹ, וכן אם כָּתַב אוֹת אַחַת, אך עשה כן סָמוּךְ לַכְּתָב שכבר היה כתוב, ועל ידי האות שהוסיף השלים את המילה, וְכן אם כָּתַב פעם נוספת עַל גַּבֵּי כְתָב שכבר היה כתוב, נִתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי"ת העשויה כמין שתי אותיות זי"ן וגג על גביהן (כזה: ח) וטעה וְכָתַב שְׁנֵי זַיְנִין, נמצא שכתב בטעות שתי אותיות, או שכתב שתי אותיות שאינן סמוכות זו לזו, כגון אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּקּוֹרָה של התקרה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כָתְלֵי הַבַּיִת שאינם סמוכים זה לזה, או עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס שאינם סמוכים זה לזה וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, פָּטוּר.

כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטְרִיקוֹן, כלומר, שעשה עליה נקודה או קו, ומתוך כך מבינים את כוונתו, כגון שעושה ק' וכוונתו לקרבן, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּב, כיון שהכל מבינים מכך את התיבה השלמה, והרי זה כאילו כתב את כולה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, שהרי סוף סוף לא כתב שתי אותיות.

גמרא

שנינו במשנה שהכותב שתי אותיות, חייב. הגמרא מביאה עתה אופן בו חייב האדם אף על כתיבת אות אחת: תָּנָא – שנינו בברייתא, אף שחיוב כותב הוא בשיעור חשוב, של שתי אותיות, יש אופן נוסף של כתיבה חשובה שמתחייב בו האדם, והיינו אם כָּתַב האדם אוֹת אַחַת וְהִשְׁלִימָהּ לְסֵּפֶר – ובכך סיים את כתיבתו של ספר שלם, והרי זו מלאכה חשובה. וכן לגבי אריגה, שבדרך כלל אינו מתחייב אלא אם ארג שני חוטים, ומכל מקום אם אָרַג חוּט אֶחָד וְהִשְׁלִימָהּ לְבֶגֶד, והרי זו מלאכה חשובה, חַיָּיב.

משנה

הַכּוֹתֵב בשבת שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי הַעֲלָמוֹת, כלומר, שנעלם ממנו האיסור בתחילה, וכתב אות אחת, ואחר כך נזכר שהדבר אסור, ושוב שכח וכתב אות נוספת, ואפילו היה הפסק גדול ביניהם, שכתב אות אַחַת בְּשַׁחֲרִית וְאות אַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

גמרא

מבררת הגמרא, רבן גמליאל וחכמים, שנחלקו בדינו של הכותב שתי אותיות בשתי העלמות, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – מה הם טעמי מחלוקתם. ומבארת הגמרא, רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר – אדם היודע שעשה מעשה אסור, אך אינו מעשה המחייב חטאת, וכגון כתיבת אות אחת שהיא 'חצי שיעור', שאין בו חיוב חטאת, אין זה נחשב כידיעת החטא, ואין ידיעה זו מחלקת בין המעשה של הבוקר לבין המעשה של בין הערביים, אלא נחשב הדבר כאילו כתב את שתי האותיות בהעלמה אחת, וחייב עליה חטאת. וְרַבָּנָן סַבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, יֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, וכיון שנודע לו האיסור בין כתיבת האות הראשונה לבין כתיבת השניה, מחלקת הידיעה הזו בין שני חצאי המלאכה, ואינם מצטרפים לחייבו חטאת.

סְלִיקוּ לְהוּ הַבּוֹנֶה