מסכת שבת, פרק יט, שיעור 201

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין אופן הטיפול בפצע בשבת: אָמַר רַב, אֵין מוֹנְעִין מים חַמִּין וְשֶׁמֶן מלִיתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת, כלומר, מותר ליתן מים חמים ושמן מעורבים על גבי המכה ממש, כיון שלא גזרו בזה משום שחיקת סממנים, לפי שאין ניכר שעושה כן לרפואה, כי אף בלא מכה דרך אדם לרחוץ ולסוך. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אסור ליתן חמין ושמן מעורבים על המכה ממש, אלא נוֹתְנִין על הגוף חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַמַּכָּה [אבל חמין לבד או שמן לבד לדברי הכל מותר, כמבואר לעיל (פרק י"ד) שמותר לסוך שמן על גבי מכה, ורק שמן וורד אסרו שם, שאין דרך לסוכו ללא מכה (תוספות)].

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שאסור לסוך חמין ושמן על גבי המכה ממש, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – כיון ששנינו בברייתא כדבריו, וכך שנינו בה, אֵין נוֹתְנִין חַמִּין [וְשֶׁמֶן] בְּשַׁבָּת {ליתן} עַל גַּבֵּי מַכָּה, אֲבָל נוֹתֵן חוּץ לַמַּכָּה, וְשׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לַמַכָּה. אֵין נוֹתְנִין חַמִּין וְשֶׁמֶן עַל גַּבֵּי מוֹךְ [-חתיכת צמר] לִיתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת, וְלֹא – וכן אין נותנים חמין ושמן עַל גַּבֵּי מוֹךְ שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת, והיינו כדברי שמואל, שמותר לתת חמין ושמן רק מחוץ למכה, ולא על גבי המכה ממש.

הגמרא מביאה ברייתא בענין נתינת תחבושת על גבי פצע בשבת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נוֹתְנִין מוֹךְ [-חתיכת צמר] יָבֵשׁ וְכן נותנים סְפוֹג יָבֵשׁ עַל גַּבֵּי מַכָּה בְּשַׁבָּת, אֲבָל לֹא – אין נותנים גֶּמִי יָבֵשׁ, וְלֹא כְּתִיתִים [-חתיכות צמר] יְבֵשִׁין על גבי מכה בשבת.

תמהה הגמרא, קַשְׁיָא כְּתִיתִין אַכְּתִיתִין – הרישא והסיפא של הברייתא סותרים זה את זה, שהרי 'מוך' ו'כתיתין' הם דבר אחד, חתיכות צמר, וברישא התירו ליתנם על גבי מכה ואילו בסיפא אסרנו זאת. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הרישא לסיפא, הָא דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו ברישא, שנוֹתְנִין מוֹךְ יָבֵשׁ, היינו בְּחַדְתֵּי – בחתיכות צמר חדשות, שאינן מרפאות את המכה [אלא רק מגינות עליה משריטות וכדומה], וְהָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו בסיפא 'אֲבָל לֹא כְּתִיתִין יְבֵשִׁין', היינו בְּעַתִּיקֵי – בחתיכות צמר ישנות, שהן מרפאות את המכה, והדבר אסור משום רפואה בשבת.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בעירובין, בענין תחבושת שאסור לתת בשבת על גבי הפצע [כגון שיש בה רפואה, או צמר ישן שמרפא בעצמו כפי שהתבאר לעיל], והיתה מונחת על הפצע מערב שבת, ונפלה בשבת, האם מותר להחזירה: גַּרְסִינָן בְּסוֹף מסכת עֵירוּבִין (קב:), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, רְטִיָּה [-תחבושת] שֶׁפֵּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ למקומה בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אם פירשה הרטיה לגמרי, אסור להחזירה בשבת, אך אם רק הוּחְלְקָה מעט לְמַטָּה מהמכה, דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה. ואם הוּחְלְקָה לְמַעְלָה, דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה. וְאף לכתחילה, מְגַלֶּה קְצָת רְטִיָּה, וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה, וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצָת הָרְטִיָּה בצד השני של המכה, וּמְקַנֵּחַ גם שם פִּי הַמַּכָּה, אֲבָל לֹא יְקַנֵּחַ את הרְטִיָּה עַצְמָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ, שזהו אב מלאכה, להחליק דבר, וְאִם מִרֵח את הרטיה עצמה, חַיָּב חַטָּאת.

אָמַר רַב חִסְדָּא, מַחֲלוֹקֶת זו של תנא קמא ורבי יהודה, היא כְּשֶׁפֵּרְשָׁה התחבושת עַל גַּבֵּי כְּלִי, שתנא קמא מתיר להחזירה, כיון שאין זה נחשב כהנחת רטיה חדשה, ורבי יהודה אוסר, אֲבָל אם פֵּרְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ, כיון שדבר זה נחשב כהנחת רטיה חדשה.

הרי"ף מברר עתה כיצד יש לפסוק במחלוקת זו: אָמַר רַב יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאסור להחזיר רטיה בשבת. אומר הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו, והטעם לכך, דְּרַב אַשִׁי, דְּהוּא בַּתְרָאָה – שהיה אחרי רב יהודה, עֲבַד עוּבְדָּא כְּוָותֵיהּ דְּתַנָּא קַמָּא – נהג למעשה כדברי תנא קמא, ועל כן יש לפסוק הלכה כדבריו, שאם פירשה התחבושת על גבי כלי מותר להחזירה, ואם פירשה על גבי קרקע, אסור.