מסכת שבת, פרק כב, משנה ה

משנה ה: הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפַּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ, אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלְנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:

הָרוֹחֵץ בשבת בְּמֵי מְעָרָה, שהדבר אסור, וְכן הרוחץ בשבת בְמֵי טְבֶרְיָא, שהדבר מותר, שלא גזרו בהם חכמים איסור רחיצה בשבת (כלומר, בין כשרחץ באיסור ובין כשרחץ בהיתר), וְנִסְתַּפַּג – ייבש את גופו אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, שאין מים רבים נספגים בכל אחת מהם, מכל מקום לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ לעיר (אפילו במקום שמותר לטלטל בו), מחשש שיבא לסוחטם. אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם שהתרחצו בשבת, מִסְתַּפְּגִין אפילו בַּאֲלְנְטִית אַחַת, פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם (והוא הדין לכל גופם), וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן אף שהיא ספוגה במים רבים, ואין חוששים שיבואו לסוחטה, כיון שרבים הם, ויזכירו זה לזה שאסור לסחוט.