מסכת שבת, פרק כב, שיעור 227

שנינו במשנה, וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה לא יתן עליה שעוה וְכוּ'. מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים בענין דומה: מִישְׁחָא – נתינת שמן עבה וסמיך על פי הנקב של החבית, רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרִי – התיר. מבארת הגמרא את טעם מחלוקתם: מַאן דְּאָסַר – רב, האוסר, סָבַר דגַּזְרִינָן מִשּׁוּם שַׁעֲוָה, כלומר, אף שבשמן לא שייכת מלאכת מירוח והחלקה, מכל מקום אסרו זאת חכמים מחשש שיבא האדם להשתמש בשעוה, שיש בנתינתה והחלקתה משום איסור תורה. וּמַאן דְּשָׁרִי – ושמואל, המתיר, סָבַר דלֹא גַּזְרִינָן מִשּׁוּם שַׁעֲוָה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכָתָא כְּרַב, שאסור אף ליתן שמן על הנקב שבחבית.

הגמרא מביאה נידון נוסף בענין דומה: אָמַר טָבוּת רִישְׁבָא ['טבות' הוא שמו, ו'רישבא' הוא צייד עופות, שזו היתה מלאכתו (רש"י תענית י.)], אָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי – אותו 'טַרְפָּא דְּאַסָּא' – עלה של הדס, אָסִיר. מבאר הרי"ף את דבריו, פֵּרוּשׁ, אָסוּר לִתֵּן עָלֶה שֶׁל הֲדַס בְּתוֹךְ הַנֶּקֶב שֶׁל חָבִית, ועושים כן לְקַלֵּחַ בּוֹ את הַיַּיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא היין שׁוֹתֵת מהנקב ונוטף בְּדָפְנֵי הֶחָבִית, והעלה עשוי כמרזב קטן ומקלח את היין בריחוק מעט מהדופן. מַאי טַעְמָא – ומה טעם האיסור, רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתֵּי אָמַר, גְּזֵרָה מִשּׁוּם מַרְזֵב – גזרו כן חכמים מחשש שיבא לתקן שם צינור ממש. רַב אַשִּׁי אָמַר, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִקְטֹם – גזרו כן חכמים מחשש שיבא לחתוך חלק מהעלה של ההדס כדי לתקנו ולהתאימו לנקב, וכיון שהעלה קשה וחזק, יש בזה משום תיקון כלי (חדושי הר"ן). מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְהוּ – מה החילוק בין שני הביאורים לענין הדין. אִיכָּא בֵּינַיְהוּ דְּקָטִים וּמָנַח – החילוק ביניהם הוא באופן שעלה ההדס כבר קטום ומתאים לנקב מערב שבת, לדעת רב ירמיה מדפתי אסור אף בזה, מחשש שיתקן מרזב. ולדעת רב אשי מותר, כיון שאין חשש קטימה, שהרי הוא כבר מתוקן ועומד.

משנה

במשנתנו יבוארו האופנים שבהם מותר לשמור על קור או חום של תבשיל בשבת: נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר, שזהו מקום צונן, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא התבשיל שָׁמוּר מהחום, ואין חוששים שיבא להשוות גומות בקרקעית הבור, כדי להניח את התבשיל. וְכן מותר לתת אֶת הַמַּיִם הַיָּפִים – מים הראויים לשתיה, הנתונים בכלי סגור, בְּתוך מים רָעִים, שאינם ראויים לשתיה, בִּשְׁבִיל שֶׁיָּצוּנוּ – שיתקררו המים היפים שבכלי מהמים הרעים שבתוכם הם נמצאים [ודין זה פשוט הוא, והובא משום הדין הבא]. וְכן מותר לתת אֶת הַצּוֹנֵן בְּחַמִּין – כלי שיש בו מים יפים צוננים, בתוך מים רעים וחמים, בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחֲמוּ המים היפים שבתוך הכלי, ואין חוששים שיבא להטמין את הצונן בתוך גחלים וכיוצא בהם, שהם מוסיפים הבל, והדבר אסור.

מִי שֶׁהיה מהלך בדרך מחוץ לעיר, ונָּשְׁרוּ כֵּלָיו [-נפלו בגדיו] בְּמַיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שיחשדו בו שכיבסם בשבת (רע"ב), וכן אין חשש שיבא לסוחטם (תוי"ט), אבל לאחר שהִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה של העיר, שזהו מקום המשתמר, יסירם מעליו, ושׁוֹטְחָן בַּחַמָּה להתייבש, אֲבָל לֹא ישטחם כְּנֶגֶד הָעָם – במקום שבני אדם רואים אותו, כדי שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת.

גמרא

שנינו במשנה, 'ושוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם'. הגמרא מביאה מחלוקת בדין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מעשה מסוים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שנראה הדבר כאיסור, אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר לעשותו, אף שאין אדם רואה זאת. מקשה הגמרא, וְהָא אֲנָן תְּנַן – והרי אנו שנינו במשנה 'שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם', הרי שאסרו חכמים לשטוח את הבגדים הרטובים כנגד העם, משום מראית העין, ומכל מקום התירו זאת בצינעא. מתרצת הגמרא, תַּנָּאֵי הִיא – מחלוקת תנאים יש בדבר, כִּדְתַנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא, שׁוֹטְחָן בצינעא בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְּנֶגֶד הָעָם. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסְרִין אף לשוטחן בצינעא, וכדברי רב, שכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין, אסור אף בחדרי חדרים.

מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: הָא מִלְּתָא – נידון זה, של דבר שנאסר משום מראית העין, אם מותר לעשותו בצינעא, אַף עַל גַב דְּהַוְיָא לָהּ סְתָם מַתְנִיתִין – אף שסתם התנא במשנתנו שהדבר מותר, ולא הביא את דעת החולק, וּמַחֲלֹקֶת בַּבְּרַיְתָא – ורק בברייתא נחלקו בדבר, [והיה ראוי לכאורה לפסוק כסתימת התנא במשנתנו], הַוְיָא לָהּ לַהֲלָכָה כְּמַחֲלֹקֶת דִּבְּרַיְתָא – אנו פוסקים להלכה כדעת החולקים בברייתא, שהם רבי אלעזר ורבי שמעון הסוברים שהדבר אסור, והטעם שאנו פוסקים כן, דְּקָאֵי רַב כַּוָּותָהּ – שסובר רב כמו החולקים, והראיה שכך יש לפסוק, דְּמַקְשִׁינָן מֵהַהִיא דְּרַב – שהרי הקשתה הגמרא מדברי רב הללו בְּפֶרֶק קַמָּא דְּעֲבוֹדָה זָרָה (יב.), לגבי האיסור להתכופף בפני עבודה זרה אפילו לצורך איסוף מעות שהתפזרו לו, כיון שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ועל זה אמרה הברייתא שם 'ואם אינו נראה, מותר', דְּקָאָמַר – והקשתה שם הגמרא, מַאי – מה כוונת הברייתא באומרה 'אם אֵינוֹ נִרְאֶה', אִילֵימָא דְּלָא מִיתְחָזֵי – אם תרצה לומר שכוונתה שאין אחרים רואים אותו, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר, [ותירצה הגמרא שם שהכוונה שאינו נראה כמשתחוה], ועל כל פנים מכך שהקשתה הגמרא על הברייתא ממימרא זו של רב, אַלְמָא הָכֵי הִלְכָתָא – מוכח שכך היא ההלכה.