מסכת שבת, פרק כג, משנה א

פרק כג, משנה א: שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי, וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶּרְתָּהּ כִּכָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב:
משנה א: שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ בשבת כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ 'הַלְוֵנִי', כיון שמשמעות לשון הלואה היא לזמן מרובה (שהרי סתם הלואה שלשים יום), ויש חשש שמחמת הזכרת לשון זו יבא לרשום את הדבר. אך לשון 'השאלה' משמעותה לזמן קצר, ולא יבא לרשום. וְכֵן הָאִשָּׁה שואלת מֵחֲבֶּרְתָּהּ כִּכָּרוֹת בשבת, ולא תזכיר לשון הלואה. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ שיזכור להחזיר לו, מחמת שאין רושמים זאת, מַנִּיחַ הלוה את טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, שצריך כל אדם להקריב קרבן פסח, ויש שלא קנו את קרבנם מערב שבת, הולך אצל אדם שיש לו כבשים או גדיים, ומַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ כפקדון, וְנוֹטֵל ממנו אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.