מסכת שבת, פרק כד, שיעור 243

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את הדברים המותרים בשבת לצורך הכנת מאכל בהמה: מְחַתְּכִין אֶת הַדְלוֹעִין, התלושים מהקרקע, לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, ואף שהם עומדים בדרך כלל למאכל אדם, מותר להכינם לבהמה. וְכן חותכים אֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים, ואף אם היתה חיה בכניסת השבת ונתנבלה בתוך השבת [ובגמרא יבואר שזו דעת רבי שמעון, שאין בדברים אלו משום איסור מוקצה]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא נִתְנַבְּלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אלא לאחר כניסת השבת, אֲסוּרָה בחיתוך בשבת, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן – שלא עמדה לכך בכניסת השבת, אלא היתה חיה ועומדת לצורך אכילת האדם, ודבר הראוי לאדם אין אדם מייחדו לצורך בהמה, והרי היא מוקצה, ואף שאחר כך התנבלה לא הותר איסור מוקצה שבה, ואסור לחותכה לצורך מאכל כלבים.

גמרא

הגמרא פוסקת את ההלכה במחלוקת תנא קמא ורבי יהודה שבמשנתנו: אָמַר עוּלָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאם נתנבלה הבהמה בשבת אסור לחותכה עבור הכלבים. וְאַף רַב סָבַר שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, כפי שיש ללמוד מִדין דְ'כַּרְכֵי דְזוּגֵי' – מחצלאות העומדות לסחורה, הקשורות בזוגות, שתים שתים, שנחלקו בדינם לעיל (פרק ראשון), דְּרַב אָסַר את השימוש בהם בשבת, משום מוקצה, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי, ואף כאן לדעת רב אסור לחתוך את הנבלה משום איסור מוקצה, ולדעת שמואל מותר.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שהוא תנא קמא במשנתנו, הסובר שאין בדברים אלו משום איסור מוקצה בשבת. וְאַף זְעִירִי סָבַר שהֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, והטעם לכך, דְּקָא אַמְרִינָן אִיפְלְגוּ בָּהּ – שהרי אמרו בגמרא שנחלקו בענין זה רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר, בְּכָל הַשַּׁבָּת כּוּלָהּ – בכל המחלוקות שבהלכות שבת הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר – חוץ מִמֻּקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס, שבזה אין הלכה כרבי שמעון, אלא יש בכך איסור מוקצה, וּמַאי נִיהוּ – ומה היא הדוגמא למוקצה מחמת מיאוס, נֵר יָשָׁן – נר חרס שהשתמשו בו להדלקה, שהוא מאוס לכל שימוש אחר. וְחַד מהם אָמַר, בְּמֻקְצֶה מֵחֲמַת מִאוּס נַמִי – גם כן הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שאין בכך איסור מוקצה, בַּר – חוץ מִמֻּקְצֶה מֵחֲמַת אִסּוּר, וּמַאי נִיהוּ – ומה היא הדוגמא למוקצה זה, נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ בְאוֹתָהּ שַׁבָּת, שבשעת בין השמשות היה אסור בטלטול מחמת האש שבו, ונשאר מוקצה לכל השבת, אֲבָל לגבי מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס אֲפִילוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה שהוא אסור בטלטול, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה, כָּל הַכֵּלִים נִיטָלִין בְּשַׁבָּת, ואין בהם משום איסור מוקצה, והיינו כשיטת רבי שמעון, ועל זה הוסיפה המשנה ואמרה חוּץ מִן הַמַּסָר הַגָּדוֹל וְיָתֵד הַמַּחֲרֵשָׁה, שהם מוקצה מחמת חסרון כיס, כיון שאין דרך להשתמש בהם לשימושים אחרים, הרי שאף רבי שמעון מודה בכך. ומסיים הרי"ף, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – שבכל מקום שנחלקו רַב אַחָא וְרָבִינָא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל, ואף כאן יש לפסוק כדברי המיקל ואומר שרבי שמעון מתיר אף מוקצה מחמת איסור, ואינו אוסר אלא מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת חסרון כיס.

משנה

אף שהתבאר לעיל שאסור לעסוק בשבת בצורכי חול, משנתנו מבארת שיש דברים המותרים, מטעמים שונים: מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת – מותר לבעל להפר את נדרי אשתו בשבת, וכן מותר לאב להפר את נדרי ביתו, וְנִשְׁאָלִין אֶת הַנְּדָרִים – מותר להישאל אצל חכם, שיתיר את הנדרים שֶׁהֵן לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, כגון שנדר שלא יאכל היום, וכדומה [ובגמרא יבואר אם גם הפרת האב והבעל מותרת רק כשהיא לצורך השבת]. וּפוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר – סותמים את החלון [שדרכו נכנס אור, ולכן מכונה כאן 'מאור'] בלוח עץ או בשאר דברים שרגילים לסתום בהם [וכדעת חכמים לעיל (פרק שבעה עשר)]. וּמוֹדְּדִין אֶת הַמַּטְלִית לראות אם יש בה שיעור שלש אצבעות על שלש אצבעות, שבשיעור זה היא ניטמאת ומטמאת, וְכן מודדים אֶת הַמִּקְוֶה, לידע אם יש בו שיעור ארבעים סאה, כיון שאלו הן מדידות של מצוה, ומותרות בשבת.

וּמַעֲשֶׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ, וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִידָּה בְגֶמִי, לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו, כלומר, היה שם מעשה בשני בתים הסמוכים זה לזה וביניהם שביל, וחלונות שני הבתים פתוחים לשביל, והדין הוא שאם השביל מקורה בגג סגור שאין בו פתח בגודל טפח, ויש מת בבית אחד, הרי הטומאה יוצאת מהחלון לשביל, וכיון שהשביל מקורה עוברת הטומאה לבית הסמוך מהחלון הפתוח לשביל. אמנם באותו מעשה היה השביל מכוסה בגיגית סדוקה, ולא ידעו אם יש באותו סדק טפח כדי שתצא ממנו הטומאה למעלה ולא ייטמא הבית השני, או שאין בו טפח. וכיון שהיה באחד הבתים אדם העומד למות וחששו שימות בשבת וייטמא גם הבית השני, סתמו את החלון של הבית השני בכלי חרס המכונה 'טפיח' כשגבו כלפי השביל, והכלל הוא שכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו, ולכן אף אם ימות המת, ואף אם השביל נחשב כמכוסה, לא תיכנס הטומאה לבית. אך לאחר זמן במשך השבת הוצרכו לאותו כלי חרס ורצו להוציאו משם, ורצו למדוד עתה את אותו סדק בגיגית, האם יש בו טפח או לא, ולצורך כך נטלו כלי ששמו מקידה שהיה רוחבו טפח בדיוק, וקשרוהו בגמי, והושיטוהו לכיוון הגיגית כדי למדוד על ידי המקידה אם הסדק שבגיגית הוא בשיעור טפח או לא.

וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין את החלון [אפילו שלא לצורך מצוה], וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת, כשהדבר נעשה לצורך מצוה.