מסכת תענית, פרק א, שיעור 3

גמרא

שנינו במשנה, 'העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר'. פֵּרוּשׁ 'הָאַחֲרוֹן' היינו הַמִּתְפַּלֵּל בְּמוּסָף, הוּא מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. וּבְשַׁחֲרִית, אֵינוֹ מַזְכִּיר. וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בְּשַׁחֲרִית מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, וּבְמוּסָף אֵינוֹ מַזְכִּיר.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ב) מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה, שבסוכות מתחילים להזכיר גשמים רק במוסף של יום טוב האחרון, ובפסח מפסיקים לבקש על הגשמים במוסף של יום טוב הראשון. ומבאר הירושלמי, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ הַמּוֹעֲדוֹת בְּטַל – שיהיה זמן כל המועדים ללא גשמים, אלא בהזכרת טל בלבד, מִפְּנֵי שֶׁהַטַּל סִימָן יָפֶה לָעוֹלָם (ומבואר שם עוד שמכל מקום אין מפסיקים בהזכרת הגשמים מליל יום טוב ראשון של פסח, לפי שאין כל העם שם, ולא יידעו מכך הכל. וכן אין מתחילים בשחרית, שמא יחשוב האדם שהתחילו כבר מערבית, וינהג כך בשנה הבאה, אלא מתחילים במוסף, כדי שהכל יֵדְעוּ שרק מעתה ואילך מפסיקים לבקש על הגשמים).

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שמזכירים את הגשמים ממוסף של יום טוב אחרון של סוכות, ועד שחרית של יום טוב ראשון של פסח.

מבררת הגמרא, וַאֲנָן – ואנו, בני חוץ לארץ, דְּאִית לָן תְּרֵי יוֹמֵי – שיש לנו שני ימים טובים של סוכות, הֵיכִי עַבְדִינָן – כיצד יש לנו לנהוג, ממתי מתחילים להזכיר את הגשמים, מיום טוב ראשון של שמיני עצרת, או מיום טוב שני. אָמַר רַב, מַתְחִיל להזכיר בְּמוּסָפִין של יום טוב ראשון, וּפוֹסֵק – ומפסיק מלהזכיר בְּמִנְחָה עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, וְחוֹזֵר וּמַתְחִיל בְּמוּסָפִין של יום טוב שני. רָבָא אָמַר, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בהזכרת הגשמים במוסף של יום טוב ראשון של שמיני עצרת, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק גם במנחה וערבית ושחרית שאחריו. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל להזכיר את הגשמים שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.

הגמרא מבארת עתה את דיני ברכת ההודאה על ירידת הגשמים: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין ברכת ההודאה עַל ירידת הַגְּשָׁמִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה, כלומר, משעה שיורדים גשמים מרובים כל כך, עד שנקווים מים רבים על הארץ, וכשממשיכים הגשמים לרדת נראה שהמים שעל הארץ קופצים ממקומם, כחתן היוצא לקראת כלה.

מבררת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח הברכה על ירידת גשמים אלו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אומר כך, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ'. רַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּם בָּהּ הָכִי – היה מסיים ברכה זו ואומר כך, 'וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם' כנוסח שאומרים ב'נשמת כל חי', עַד 'הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ' וְכוּ' וחותם 'בָּרוּךְ רֹב הַהוֹדָאוֹת', ו'רוב' האמור כאן היינו לשון ריבוי ההודאות.

תמהה הגמרא על נוסח חתימתו של רבי יוחנן, והרי ניתן להבין מלשון זו גם שהברכה היא רק על 'רֹב הַהוֹדָאוֹת', וְלֹא על 'כָּל הַהוֹדָאוֹת'. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר, 'אֵל הַהוֹדָאוֹת'. אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכָּךְ – כיון שרבי יוחנן היה אומר 'רוב ההודאות', והתבאר שיש לומר 'אל ההודאות', נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – יש לומר את שתי הנוסחאות, ואומר כך 'בָּרוּךְ רֹב הַהוֹדָאוֹת וְאֵל הַהוֹדָאוֹת', ועל ידי שמסיים בלשון 'אל ההודאות' מובן שלשון 'רוב' אינה ממעטת מ'כל', אלא לשון ריבוי היא.

משנה

משנתנו מבררת מתי הוא הזמן שבו מתחילים לבקש על הגשמים בתפילה, באמירת 'ותן טל ומטר לברכה': בִּשְׁלֹשָׁה בְּמַרְחֶשְׁוָן שׁוֹאֲלִין – מתחילים לבקש אֶת הַגְּשָׁמִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּשִׁבְעָה בּוֹ, שֶׁהֵן חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לְאַחַר הֶחָג (-סוכות), שזהו שיעור זמן מספיק כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אפילו הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מעולי הרגל לִנְהַר פְּרָת, שזהו קצה הגבול של ארץ ישראל (וגם לאחר שנחרב בית המקדש נוהגים ישראל לעלות לרגל לירושלים, ומחמת עולים אלו יש לאחר את בקשת הגשמים, כפי שהיה בזמן שבית המקדש קיים (ר"ן)).

גמרא

פוסקת הגמרא את ההלכה במחלוקת האמורה במשנתנו: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שמתחילים לבקש את הגשמים בשבעה במרחשוון.

הגמרא מבררת עתה את זמן בקשת הגשמים בחוץ לארץ: תַּנְיָא בברייתא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר, וּבַגּוֹלָה – בבבל, שאין כל כך צורך בגשמים כמו בארץ ישראל, אין מבקשים את הגשמים עַד שִׁשִּׁים יוֹם בַּתְּקוּפָה – בתקופת תשרי. מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, יוֹם שִׁשִּׁים עצמו, האם דינו כְּלִפְנֵי שִׁשִּׁים, ואין מבקשים בו, אוֹ כִּלְאַחַר שִׁשִּׁים, ומבקשים בו. וּמַסְקָנָא, אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, יוֹם שִׁשִּׁים עצמו דינו כִּלְאַחַר שִׁשִּׁים, ומבקשים בו.