מסכת תענית, פרק א, שיעור 6

שנינו במשנה, התחילו היחידים מתענים, אוכלים ושותים משחשיכה', ומבואר בכך שאין הצום מתחיל בלילה, אך לא התבאר במשנה מתי מתחיל הצום. הגמרא מבארת עתה מהו זמן תחילת הצום: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עַד אֵימָתַי אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בליל התענית, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד קְרִיאַת הַגֶּבֶר – עד זמן קריאתו הראשונה של התרנגול, וזמן זה קודם לזמן עלות השחר. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה בענין זה כְּרַבִּי, שמותר לאכול עד עלות השחר.

אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שעד עלות השחר מותר לאכול, אֶלָּא שֶׁלֹּא גָּמַר סעודתו, אֲבָל אם כבר גָּמַר סעודתו, אפילו בתחילת הלילה, שוב אֵינוֹ אוֹכֵל. מקשה הגמרא על רבא, אֵיתִיבֵיהּ – הקשה עליו אַבַּיֵּי, שנינו בברייתא, יָשַׁן, וְעָמַד – והתעורר משנתו, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל, ומוכח שהגם שכבר סיים סעודתו, שהרי כבר ישן, מכל מקום רשאי לאכול לאחר שקם משנתו. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא, המתירה לאכול לאחר שישן, מדובר באופן שֶׁלֹּא סִלֵּק את שולחנו לאחר האכילה, הרי שלא הסיח דעתו מאכילה, ולכן רשאי לאכול שוב. אבל אם כבר סיים סעודתו וסילק את שולחנו, אפילו בתחילת הלילה אסור לאכול שוב.

לשון נוספת בענין זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שהביאו נידון זה כך, אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לאכול עד עלות השחר, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא יָשַׁן בתחילת הלילה, אֲבָל יָשַׁן, וקם קודם עלות השחר, אֵינוֹ אוֹכֵל. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה עליו אַבַּיֵּי, שנינו בברייתא, יָשַׁן, וְעָמַד, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל, ומוכח שגם לאחר השינה מותר לאכול. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בברייתא המתירה לאכול לאחר השינה, מדובר בְּמִתְנַמְנֵם, וכיון שלא ישן ממש, רשאי להמשיך לאכול. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּאמֵי – באיזה אופן נחשב האדם כ'מִתְנַמְנֵם', אָמַר רַב אַשִּׁי, נִים וְלֹא נִים, תִּיר וְלֹא תִּיר, כלומר, ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, כְּגוֹן דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנִי – אם קוראים לו הוא עונה כיון שאינו ישן לגמרי, וְלָא יָדַע לְאַהֲדוֹרֵי סְבָרָא – אך אינו יודע להשיב דבר התלוי בסברא כיון שאינו ער לגמרי, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְּכַר – ואם מזכירים לו דבר, הוא נזכר בו. נמצא שלפי הלשון הראשונה הכל תלוי בסיום הסעודה, ואפילו אם ישן באמצע, אם עדיין לא סילק את השולחן, רשאי להמשיך לאכול. ולפי הלשון השניה הכל תלוי בשינה, שאם ישן, אסור לו לאכול שוב, ואם לא ישן, אפילו אם התנמנם, רשאי לאכול.

מברר הרי"ף את ההלכה: הָא מִילְּתָא – נידון זה, של אכילה בליל התענית, לֹא אִפְסִיקָא בָּהּ הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – לא נפסקה בו ההלכה בפירוש, אֶלָּא מִדְּחָזֵינַן לִגְמָרָא דְּקָא טָרַח לְפָרוֹשֵׁי – אך מכך שאנו רואים שהגמרא טרחה לבאר מהו שיעור 'מִתְנַמְנֵם', שַׁמְעִינָן – יש לנו ללמוד דְּהִלְכְתָא כִּי הַאי לִישָּׁנָא בַּתְרָא – שההלכה היא כלשון האחרונה, שאם לא ישן רשאי לאכול עד עלות השחר, ואפילו אם סילק את השולחן. וְעוֹד טעם לפסוק כלשון האחרונה, כיון דְּאִיסּוּרָא דְּרַבָּנָן הוּא, וּלְקוּלָּא עַבְדִינָן – ואנו מקילים במקום שיש ספק באיסורו, הִלְכָּךְ – ולכן כך היא ההלכה, בֵּין סִלֵּק את השולחן ובֵּין לֹא סִלֵּק, אִם לֹא יָשַׁן, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. הָדֵין הוּא סְבָרָא דִּילָן – זו היא סברתינו בענין ההלכה בנידון זה.

מביא הרי"ף את דעת החולקים עליו בפסק ההלכה: וְאִיכָּא מֵרַבְּוָותָא מַאן דְכָתַב הָכִין – ויש מרבותינו מי שכתב כך לענין הלכה, קַיְימָא לָן – מקובל בידינו להלכה, דִּלְגַבֵּי תַּעֲנִית, דְּאָכִיל בְּלֵילֵי – האוכל בליל התענית וּמַפְסִיק אכילתו, אִם גָּמַר וְסִלֵּק את השולחן, לֹא יֹאכַל עוד. אֲבָל אִם לֹא סִלֵּק, וְדַעְתּוֹ עוֹד לֶאֱכוֹל, אַף עַל פִּי שֶׁיָּשַׁן, עוֹמֵד וְאוֹכֵל. וְהַאי מֵימְרָא דִּילֵיהּ אָתֵי כְּלִישְּׁנָא קַמָּא – ומימרא זו היא כפי הלשון הראשונה בסוגיא, שהעיקר תלוי בסילוק השולחן, ולא בשינה.

עתה מברר הרי"ף את הדין בתעניות המתחילות בלילה, עד מתי מותר לאכול: וּלְעִנְיַן תַּעֲנִית שֶׁפּוֹסֵק בָּהּ מִבְּעוֹד יוֹם, כגון תשעה באב ויום הכפורים, חָזֵינַן לְגָאוֹן – ראינו את דברי רב האי גאון, דְּקָאָמַר הָכֵין – שאמר כך, אַף עַל פִּי שֶׁפּוֹסֵק מאכילתו, חוֹזֵר וְאוֹכֵל – רשאי לחזור ולאכול שוב, עַד שֶׁיָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ – עד שקיעת החמה. וַאֲנָן מִסְתַּבְּרָא לָן דְּהָנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְּלֹא קִבְּלָהּ עֲלֵיהּ לְתַעֲנִית – ומסתבר לנו שדין זה, שרשאי לאכול שוב, הוא רק באופן שלא קיבל על עצמו עדיין את התענית, אֲבָל הֵיכָא דְּקִבְּלָהּ עֲלֵיהּ לְתַעֲנִית – אבל אם כבר קיבל על עצמו את התענית, אף שעדיין לא שקעה החמה, אִיתְּסַר לֵיהּ לְמֵיכַל וּלְמִשְׁתֵּי – נאסר עליו לאכול ולשתות. והראיה לכך, דְּהָא בְּהֶדְיָא אַמְרִינָן – שהרי אמרו בגמרא בפירוש לְעִנְיַן ברכת 'זְמַן', והיינו ברכת שהחיינו עַל הַכּוֹס בְּכניסת יוֹם הַכִּפּוּרִים, הֵיכִי לֶיעֱבֵיד – כיצד ניתן לעשות זאת, נְבָרֵךְ עֲלֵיהּ וְשָׁתִי לֵיהּ – אם יברך על הכוס וישתהו, כֵּיוָן דְּאָמַר 'זְמַן' קַבְּלֵיהּ עִלָּוֵיהּ – כיון שבירך ברכת שהחיינו, הרי כבר קיבל על עצמו קדושת יום הכפורים, וְאִיתְּסַר לֵיהּ לְמִישְׁתֵּי – ונאסר עליו לשתות וְכוּ', ועל כל פנים מוכח מהגמרא שם שלאחר שקיבל אדם על עצמו את התענית, אסור לו לאכול ולשתות, אפילו שעדיין לא שקעה החמה.

וּלְעִנְיָן מִישְׁתָּא מַיָּא – ולענין שתיית מים בזמנים אלו שקודם התענית, הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְמֵיכַל אִית לֵיהּ לְמִשְׁתֵּי – באופן שמותר לו לאכול, מותר לו גם לשתות, וְהֵיכָא דְּלֵית לֵיהּ לְמֵיכַל לֵית לֵיהּ לְמִשְׁתֵּי – ובאופן שאסור לו לאכול, אסור לו גם לשתות. וְהָכִי נַמִּי – וכך גם כָּתַב הַגָּאוֹן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.