מסכת תרומות, פרק ה, משנה ו 2

המשך משנה ו: וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

המשך משנה ו: וְאֵין הַמְחֻמָּץ מַחְמִיץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, בצק של חולין שהחמיצו אותו על ידי שאור של תרומה, הדין הוא שכל הבצק אסור באכילה לזרים, כדין תרומה, ואם נפלה מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין, והחמיצה אותה, אין מחשבים את כל העיסה כתרומה, אלא רק את חלק השאור שבה, ואין העיסה האחרונה נאסרת אלא אם כן יש בחלק של השאור של התרומה שנפל לתוכה כח לחמץ את כל העיסה השניה, ללא החולין המעורבים בו.

וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, מקוה כשר צריך שיהיו בו ארבעים סאה מים, ומקוה שיש בו עשרים ואחד סאים של מים כשרים, שאינם שאובים, כגון מי גשמים, מותר להשלימו לארבעים סאה על ידי מים שאובים, בכך ש'ממשיכים' את המים, כלומר שופכים אותם במרחק מסוים מהמקוה והם 'נמשכים' בקרקע ונופלים למקוה, ומשלימים לארבעים סאה. ואף על פי שהכלל הוא שאם נפלו שלשה לוג מים שאובים למקוה פסלוהו, זהו רק כשאין רוב מי גשמים, אך באופן שיש רוב של עשרים ואחד סאים ממי גשמים, הכשרים, ניתן להשלימם באופן שהתבאר על ידי המשכת מים שאובים.