מסכת תרומות, פרק ט, משנה ב

משנה ב: וְחַיֶּבֶת בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים. וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים בִּדְמֵי תְרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, שֶׁמָּא יִשְׁכְּחוּ וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא טְהוֹרִים:

משנה ב: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, הזורע תרומה במזיד חייב לקיימה, וכן הזורע אפילו בשוגג וכבר הביאה שליש גידולה, עליו לקיימה. וגידולים אלו הם תרומה מדרבנן. משנתנו מבארת את דינם של גידולי תרומה אלו: וְחַיֶּבֶת התבואה הזו בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וַעֲנִיֵּי כֹהֲנִים, מְלַקְּטִים אותה, אך כיון שמדרבנן יש לגידולים דין תרומה אסור להם לאכלה, וְלכן עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל אינם אוכלים את מה שליקטו, אלא מוֹכְרִין אֶת שֶׁלָּהֶם לַכֹּהֲנִים, בִּדְמֵי תְרוּמָה, שהם זולים יותר מדמי חולין, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם – של עניי ישראל, ודינם כחולין לכל דבר. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא עֲנִיֵּי כֹהֲנִים, והטעם לכך, כיון שיש לחשוש שֶׁמָּא עניי ישראל שילקטו מתנות עניים אלו יִשְׁכְּחוּ שהם גידולי תרומה האסורים עליהם, וְיִתְּנוּ לְתוֹךְ פִּיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן, שיש חשש שישכחו ויאכלו ממה שליקטו, לֹא יְלַקְּטוּ אֶלָּא כהנים טְהוֹרִים, ולא כהנים טמאים, כיון שיש לחשוש שישכחו גם הם שאלו הם גידולי תרומה, האסורים באכילה לכהנים טמאים, וכיון שלא אסרו על כהנים טמאים ללקט, לא אסרו אף על עניי ישראל ללקט, אלא הכל מלקטים, ואין חוששים שישכחו ויאכלו.