מסכת תרומות, פרק ט, משנה ז

משנה ז: הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו טֶבֶל, אוֹכֵל מֵהֶם עֲרַאי. שְׁתִילֵי תְרוּמָה שֶׁנִטְמְאוּ, שְׁתָלָן, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וַאֲסוּרִין מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיָּגֹם אֶת הָאֹכֶל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיָגֹם וְיִשְׁנֶה:

משנה ז: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אדם שזרע בשדהו טבל, בדבר שאין זרעו כלה, גזרו חכמים שהגידולים יהיה דינם כטבל גמור, ואסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי. משנתנו ממשיכה בענין זה. הַמְנַכֵּשׁ עִם הַנָּכְרִי בַּחֲסִיּוֹת – פועל ישראל המנכש עשבים רעים משדה ירקות של נכרי ('חסיות' הוא שם כולל לשומים ובצלים וכדומה, שזהו דבר שאין זרעו כלה), אַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוֹתָיו של הנכרי הם טֶבֶל, כיון שזרע את הירקות הללו בלא הפרשת תרומה ומעשר (וסוברת משנתנו שקנינו של הנכרי בקרקע שבארץ ישראל אינו מפקיע מהם את חיוב הפרשת תרומות ומעשרות), מכל מקום הישראל העובד בשדהו אוֹכֵל מֵהֶם אכילת עֲרַאי, כיון שלא גזרו גזירה זו על שדה של גוי.

שְׁתִילֵי תְרוּמָה, כגון כרוב ותרד, שֶׁנִטְמְאוּ, אם שְׁתָלָן, כיון הם מחוברים לקרקע טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא, וְתקנו חכמים שיהיו אֲסוּרִין מִלֶּאֱכֹל אפילו לכהן, עַד שֶׁיָּגֹם אֶת הָאֹכֶל – יחתוך את כל מה שראוי לאכילה, ומה שיגדל אחר כך יהיה מותר (אמנם יהיה דינו כתרומה, כפי שהתבאר לעיל שגידולי תרומה תרומה, אך תהיה זו תרומה טהורה המותרת באכילה), רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָגֹם וְיִשְׁנֶה – אחרי שחתך פעם אחת וצמחו, יחזור ויחתוך פעם שניה את כל מה שראוי לאכילה, ומה שיצמח מכאן והלאה יהיה מותר באכילה.