מצוה תמא) לפדות קדשים שנפל בהם מום

פרשת ראה

"רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר… הטמא והטהור יחדיו יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים יב טו)

מצוות עשה לפדות קדשים שנפל בהם מום, וקונים בדמיהם בהמה אחרת לקרבן, ואחר הפדיון הם יוצאים לחולין, ושוחטים ואוכלים אותם הבעלים כחולין גמורים, ועל זה נאמר 'רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר וגו' הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל', אחרי שהזכירה הפרשה הקרבנות התמימים, וחייבה להקריבם רק במקום אשר יבחר ה', אמר אחרי כן על הקרבנות בעצמם שאם נפל בהם מום שנפדה אותם ונאכלם בכל אוות נפשנו, כלומר, שנעשה בהם כל חפצנו כמו בצבי ואיל, שאין גופן קדוש לעולם (שאין שום חיה קרבה על גבי המזבח). וכן קיבלו חז"ל, שפסוק זה מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו.

משרשי המצוה, שהיה מחסדי הא-ל עלינו להרשות אותנו ליהנות מבהמות הקרבן אחר שנפל בהם מום, ואף על פי שכבר הוקדשו וחל עליהם שם שמים, צדיק הוא השם וצדקה יעשה עם בריותיו ושבט מלכותו ורוממותו יקל מעליהם, ולא ידקדק עמם לאמר אל תגעו בקדש מאחר שהיה לי אפילו רגע אחד. ועוד הפליא חסדו עמנו וחייבנו בדבר במצות עשה, שאילו הניח הדבר ברשותינו לבד אולי עדין נחוש מדרך חסידות ליגע בהן, אבל אחר שיש קיום מצוה בדבר לא ישאר שום חשש בענין, ומטעם זה באר הכתוב באור רחב לאמר 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל', כלומר, שאין קדושת הגוף חלה עליהם לעולם, ואמר בזה הקב"ה איכלוהו מבלי פקפוק כלל.

ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, בזמן שבית המקדש קיים. אבל עכשיו בזמן הזה אמרו חז"ל שאין מקדישים, והוא הדין שאין פודים. ואף על פי שמי שהקדיש אפילו בזמן הזה, הקדשו נתפס, מכל מקום לענין הפדיה, ודאי אינה נוהגת בזמן הזה בשום צד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת עֲשֵׂה לִפְדּוֹת קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם, וְקוֹנִים בִּדְמֵיהֶם בְּהֵמָה אַחֶרֶת לְקָרְבָּן, וְאַחַר הַפִּדְיוֹן הֵם יוֹצְאִים לְחוּלִין, וְשׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִים אוֹתָם הַבְּעָלִים כְּחֻלִּין גְּמוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב טו) 'רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל', וְדֶרֶךְ הַלִּמּוּד מִפָּסוּק זֶה מְבֹאֶרֶת בְּסִפְרִי, כֵּיוָן שֶׁפָּסוּק זֶה נֶאֱמַר לְאַחַר שֶׁהִזְכִּירָה הַתּוֹרָה אֶת הַקָּרְבָּנוֹת הַתְּמִימִים, וְחִיְּבָה שֶׁלֹּא לְהַקְרִיבָם כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', אָמַר אַחֲרֵי כֵּן עַל הַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמָם שֶׁאִם נָפַל בָּהֶם מוּם, שֶׁנִּפְדֶּה אוֹתָם וְנֹאכְלֵם בְּכָל אַוַּת נַפְשֵׁנוּ, כְּלוֹמַר שֶּׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶם כָּל חֶפְצֵנוּ כְּמוֹ בִּצְבִי וְאַיָּל, שֶּׁאֵין גּוּפָם קָדוֹשׁ לְעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי אֵין חַיּוֹת אֵלּוּ קְרֵבוֹת עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁהָיָה מֵחַסְדֵי הָאֵל עָלֵינוּ לָתֵת לָנוּ רְשׁוּת לֵהָנוֹת מִבְּהֵמוֹת הַקָּרְבָּן אַחַר שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר פָּרְשׁוּ בִּתְחִלָּה לִהְיוֹת קֹדֶשׁ, וְכֹחַ שֵׁם שָׁמַיִם חָל עֲלֵיהֶם, צַדִּיק הוּא ה' וּצְדָקָה יַעֲשֶׂה עִם בְּרִיּוֹתָיו, וְיָקֵל מֵעֲלֵיהֶם אֶת שֵׁבֶט מַלְכוּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, וְלֹא יְדַקְדֵּק עִמָּם לֵאמֹר אַל תִגְּעוּ בַּקֹּדֶשׁ מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֻקְדָּשׁ לִי אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד. וְעוֹד הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּנוּ, וְחִיְבָנוּ בַּדָּבָר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁאִלּוּ הֵנִיחַ הַדָּבָר בִּרְשׁוּתֵנוּ לְבַד, אוּלַי עֲדַיִן נָחוּשׁ מִדֶּרֶךְ חֲסִידוּת לִגַּע בָּהֶם וְלִפְדּוֹתָם, אֲבָל אַחַר שֶׁיֵּשׁ קִיּוּם מִצְוָה בַּדָּבָר, לֹא יִשָּׁאֵר שׁוּם חֲשַׁשׁ בָּעִנְיָן. וּמִטַּעַם זֶה בֵּאֵר הַכָּתוּב בֵּאוּר רָחָב לֵאמֹר, 'הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל', כְּלוֹמַר, שֶׁלְּאַחַר הַפִּדְיוֹן נֶחְשָׁבוֹת בְּהֵמוֹת אֵלּוּ כִּצְבִי וְאַיָּל שֶּׁאֵין קְדֻשַּׁת הַגּוּף חָלָה עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם, וּכְאוֹמֵר, אִכְלוּ אוֹתָם מִבְּלִי פִּקְפּוּק כְּלָל.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (תמורה לב.), שֶׁאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה, תִּקָּבֵר, כְּדִין קָדָשִׁים תְּמִימִים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁהֵם נִקְבָּרִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶהֱנֶה אָדָם בָּהֶן, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְדּוֹתָהּ אַחַר מִיתָה (וּכְפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה שנג) שֶׁכְּדֵי לִפְדּוֹת יֵשׁ צֹּרֶךְ 'לְהַעֲמִיד' אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן כְּדֵי שֶׁיַעֲרִיכֶנָה, וּלְאַחַר מִיתָתָהּ אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲמִידָהּ). וְאִם יָלְדָה קֹדֶם פִּדְיוֹן, הַוָּלָד קָדוֹשׁ בִּקְדֻשַּׁת אִמּוֹ, וְאַף שֶׁהִיא עַצְמָה בַּעֲלַת מוּם וּפְסוּלָה, כֵּיוָן שֶׁהַוָּלָד תָמִים – מַקְרִיבִים אוֹתוֹ. אֲבָל אִם הִתְעַבְּרָה קֹדֶם הַפִּדְיוֹן, וְיָלְדָה לְאַחַר שֶׁנִּפְדֵית, הַוָּלָד אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאֵינוֹ נִפְדֶּה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהַקְרִיבוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַכְשִׁירוֹ לְקָרְבָּן, לִפְנֵי שֶׁיִּפְדֶּה אֶת אִמּוֹ יַקְדִּישׁ אֶת הַוָּלָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְאוֹתָה קְדוּשָׁה שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ קְדוֹשָׁה, וּכְגוֹן שֶׁהָיְתָה הָאֵם עוֹלָה, יַקְדִּישׁ אֶת הַוָּלָד לְעוֹלָה, וְאָז יוּכַל לְהַקְרִיבוֹ. וְכָל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים, וְהֵם קָרְבָּנוֹת שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם, לְאַחַר שֶׁנִּפְדּוּ וְנַעֲשׂוּ כְּחֻלִּין מֻתָּר לִשְׁחוֹט אוֹתָם בְּשׁוּק הַטַּבָּחִים, וְלִמְכֹּר אוֹתָם שָׁם בְּמִשְׁקָל כִּשְׁאָר הַחוּלִין, חוּץ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה וּמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה, שֶׁאַף אִם נָפַל בָּהֶם מוּם אֵין שׁוֹחֲטִים אוֹתָם שָׁם וְאֵין מוֹכְרִים אוֹתָם שָׁם. וְטַעַם הַחִלּוּק, מִפְּנֵי שֶּׁשְּׁאָר קָדָשִׁים לְאַחַר הַפִּדְיוֹן חוֹזְרִים דְּמֵיהֶם לְהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהֲרֵי קוֹנִים בָּהֶם בְּהֵמָה אַחֶרֶת לְקָרְבַּן, וְאִם הָיָה אָסוּר לְמוֹכְרָם בַּשּׁוּק כְּחֻלִּין, הָיוּ בְּנֵי אָדָם מְשַׁלְּמִים עַל פִּדְיוֹנָם פָּחוֹת מֵהַסְּכוּם הַמָּלֵא שֶׁלָּהֶם, וְנִמְצָא שֶׁהָיָה בְּכָךְ נֵזֶק לְהֶקְדֵּשׁ, וְלָכֵן הִתִּירוּ לְמוֹכְרָם כְּבֶהֱמַת חוּלִּין רְגִילָה. אֲבָל בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם יוֹצְאִים מֵאֲלֵיהֶם לְחוּלִין וְאֵינָם צְרִיכִים פִּדְיוֹן כְּלָל, לָכֵן לֹא הִתִּירוּ לְזַלְזֵל בָּהֶם וּלְמוֹכְרָם בַּשּׁוּק וּבַמִּשְׁקָל, אֶלָּא נוֹהֲגִים בָּהֶם מִנְהָג כָבוֹד, שֶׁמּוֹכְרִים אוֹתָם בַּבַּיִת בְּצִנְעָא, וְעַל פִּי אוֹמְדָן וְלֹא בְּמִשְׁקָל מַמָּשׁ, כֵּיוָן שֶּׁאֵין בְּכָךְ הֶפְסֵד לְהֶקְדֵּשׁ.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אֲבָל עַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה אָמְרוּ חֲזַ"ל (ע"ז יג.) שֶּׁאֵין מַקְדִּישִׁים, כֵּיוָן שֶּׁאֵין לְהֶקְדֵּשׁ צֹּרֶךְ בָּזֶה, וְעָשׂוּי הָאָדָם לָבוֹא בָּהֶם לִידֵי תַּקָּלָה, וְהוּא הַדִּין שֶּׁאֵין פּוֹדִים (כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּי אָדָם לָבוֹא לִידֵי מִכְשׁוֹל בְּכֶסֶף הַפִּדְיוֹן). וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם עָבַר אָדָם וְהִקְדִּישׁ חָל הֶקְדֵּשׁוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין נוֹהֶגֶת בּוֹ מִצְוַת פִּדְיוֹן כְּפִי שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה (אֶלָּא עוֹשִׂים בָּהּ אֶת תַּקָּנַת חֲכָמִים, לִגְרֹם מִיתָתָהּ אוֹ לְחַלְּלָהּ עַל חֵפֶץ וּלְאַבְּדוֹ, וּכְמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה שנג), וְאִילוּ מִצְוַת פִּדְיוֹן שֶׁל תּוֹרָה אֵינָה נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה).