מצוה תעט) מצות צדקה
פרשת ראה
"פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו ח)
מצוות עשה לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר, שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכולתנו, ועל זה נאמר 'פתח תפתח את ידך לו'. ודרשו חז"ל מכפילות הלשון 'פתח תפתח' שצריך לעשות כן אפילו כמה פעמים.
משרשי המצוה, שרצה הא-ל שיהיו ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, וכאשר ייטיב ה' יתברך לטובים, יושלם חפצו שחפץ להטיב לעולם.
מדיני המצוה. מה שאמרו חז"ל שעקר מצוה זו לתן הצדקה ליד גבאי צדקה שיתננה למי שצריך לה, כי אם ייתן האדם את הצדקה בעצמו לעני – יתבייש ממנו המקבל בכל עת שיראנו, ועל ידי שנותן לגבאי ואינו יודע למי נתן אינו מתבייש ממנו, וגם הנותן לא יבישנו עליה לעולם, שזה אינו יודע למי נותנה, וזה אינו יודע ממי מקבלה.
ומצוה זו שייכת אף בעשירים גדולים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו – פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים, ותצווה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין, שכל המהנה את חברו, בין ממון בין במאכל או בשאר צרכיו, או אפילו בדיבורים טובים, דברי ניחומים, הרי זה בכלל מצות הצדקה, ושכרו הרבה מאד.
ואמרו חז"ל שאין שום אדם בא לעניות לעולם בשביל ריבוי הצדקה שיעשה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. ואין ישראל ניגאלין אלא בזכות הצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, והעובר על זה ולא עשה צדקה בעת שביקשו ממנו אותה, או שראה שיש צורך בדבר ויש לו יכולת לתת צדקה, ולא נתן, ביטל עשה זה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות
מִצְוַת עֲשֵׂה לָתֵת צְדָקָה לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ח) 'פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ', כְּלוֹמַר, שֶּׁנִּתֵּן מִמָּמוֹנֵנוּ לְמִי שֶּׁיֶּחְסַר לוֹ, וּנְחַזֵּק אֶת הֶעָנִי בְּכָל מַה שֶׁצָּרִיךְ לְמִחְיָתוֹ בְּכָל יְכֹלְתֵנוּ. וְדָרְשׁוּ חֲזַ"ל מִכֶּפֶל הַלָּשׁוֹן 'פָתֹחַ תִּפְתַּח', שֶׁחַיָּב הָאָדָם לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲפִילוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וְעוֹד נֶאֱמַר (ויקרא כה לה) 'וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ', וְנֶאֱמַר (ויקרא כה לו) 'וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ'.
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה סו), שֶׁרָצָה הָאֵל שֶׁיִּהְיוּ בְּרוּאָיו מְלֻמָּדִים וּמֻרְגָּלִים בְּמִדַּת הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, כִּי הִיא מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, וּמִתּוֹךְ כָּךְ שֶׁיַּכְשִׁירוּ אֶת גּוּפָם בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת יִהְיוּ רְאוּיִים בְּעַצְמָם לְקַבָּלַת הַטּוֹבָה, כִּי הַטּוֹבָה וְהַבְּרָכָה יָחוּלוּ לְעוֹלָם רַק עַל הַטּוֹב, לֹא עַל הֶפְכוֹ. וְכַאֲשֶׁר יֵיטִיב ה' יִתְבָּרַךְ לַטּוֹבִים – יֻשְׁלַם חֶפְצוֹ, שֶׁחָפֵץ לְהֵיטִיב לָעוֹלָם. וְאִם לֹא הָיָה טַּעַם זֶה, הֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְהַסְפִּיק לְעָנִי דֵּי מַחְסוֹרוֹ לְלֹא מַעֲשֵׂינוּ, אֶלָּא שֶׁהָיָה מֵחַסְדּוֹ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנַּעֲשֵׂינוּ שְׁלוּחִים לוֹ, לְזַכּוֹתֵנוּ, וּכְמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר טַּעַם זֶה בַּגְּמָרָא (ב"ב י.). וְעוֹד טַּעַם אַחֵר בַּדָּבָר, שֶׁרָצָה הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְפַרְנֵס אֶת הֶעָנִי עַל יְדֵי בְּנֵי אָדָם מִגֹּדֶל חֶטְאוֹ שֶׁל הֶעָנִי, כְּדֵי שֶׁיוּכַח בְּמַכְאוֹב בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, בְּכָךְ שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ שֶׁהוּא זָקוּק לְקַבֵּל מָמוֹן מִבֶּן אָדָם כְּמוֹתוֹ, וּבְצִמְצוּם מְזוֹנוֹ.
מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (ב"ב י:) שֶׁעִקַּר מִצְוָה זוֹ הִיא לָתֵת צְדָקָה לְיַד גַּבַּאי, שֶׁיִּתְּנֶנָּה לְמִי שֶׁצָּרִיךְ לָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּיֵּשׁ הַמְּקַבֵּל כְּשֶׁהוּא מְקַבְּלָהּ מִיַּד הַנּוֹתְנָהּ בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְאֶנּוּ, וְגַם הַנּוֹתֵן לֹא יְבַיְּשֶׁנּוּ מֵחֲמָתָהּ לְעוֹלָם, שֶׁהַנּוֹתֵן אֵינוֹ יוֹדֵעַ לְמִי נוֹתְנָהּ וְהַמְּקַבֵּל אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי קִבְּלָהּ. וְאַל תַּחְשֹׁב שֶׁעִנְיָן מִצְוַת הַצְּדָקָה יִהְיֶה רַק בְּעָנִי אֲשֶׁר אֵין לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, כִּי אַף בְּעֲשִׁירִים גְּדוֹלִים תִּתְקַיֵּם מִצְוַת הַצְּדָקָה לִפְעָמִים, כְּגוֹן עָשִׁיר שֶׁהוּא בְּמָקוֹם שֶּׁאֵין מַכִּירִים אוֹתוֹ וְצָרִיךְ לִלְווֹת, וַאֲפִילוּ עָשִׁיר שֶׁהוּא בְּעִירוֹ וּבִמְקוֹם מַכִּירָיו, פְּעָמִים שֶׁיִּצְטָרֵךְ מִפְּנֵי חֹלִי אוֹ מִפְּנֵי שׁוּם מִקְרֶה אַחֵר לְדָבָר אֶחָד שֶׁהוּא בְּיָדְךָ, וְלֹא יִמְצָא מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, גַּם זֶה בִּכְלָל מִצְוַת הַצְּדָקָה הוּא בְּלִי סָפֵק, כִּי הַתּוֹרָה תִּבְחַר לְעוֹלָם בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, וּתְצַוֶּה אוֹתָנוּ לְהַשְׁלִים רְצוֹן הַנִּבְרָאִים בְּנֵי בְּרִית כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדֵנוּ. וּכְלָל הָעִנְיָן, שֶׁכָּל הַמְּהַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בְּמַאֲכָל אוֹ בִּשְׁאָר צְרָכָיו, אוֹ אֲפִילוּ בְּדִבּוּרִים טוֹבִים, דִּבְרֵי נִחוּמִים, בִּכְלָל מִצְוַת הַצְּדָקָה הִיא, וּשְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (כתובות סז:), שֶׁעָנִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִיקָח מִן הַצְּדָקָה, מַעֲרִימִים עָלָיו וְנוֹתְנִים לוֹ כִּבְיָכוֹל בְּתוֹרַת הַלְוָאָה, וְאַחַר כָּךְ אֵין מְבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּפְרַע. אֲבָל עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן רַב, וּמֵחֲמָת שֶׁעֵינוֹ צָרָה אֲפִילוּ בַּמָּמוֹן שֶׁל עַצְמוֹ הוּא מְסַגֵּף אֶת עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נֶהֱנָה מִשֶּׁלּוֹ, אֵין מַשְׁגִּיחִים בּוֹ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (שם) עַל הַפָּסוּק 'דֵּי מַחְסֹרוֹ', שֶׁאָמְנָם יֵשׁ מִצְוָה לְהַשְׁלִים אֶת חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל הֶעָנִי, אַךְ אֵין מִצְוָה לְהַעֲשִׁירוֹ. וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם ז"ל (מתנות עניים ט ג) כִּי מֵעוֹלָם לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמַע עַל עִיר שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לָהֶם קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (גיטין ז:) שֶׁאֲפִילוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס בְּעַצְמוֹ מִן הַצְּדָקָה, חַיָּב לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, אִם יִמְצָא עָנִי שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בַּעֲנִיּוּת, שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל (שמות רבה לו ג) שֶׁלְּעוֹלָם אֵין שׁוּם אָדָם בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת מֵחֲמַת רִבּוּי צְדָקָה שֶׁעָשָׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב יז) 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם', וְאָמְרוּ עוֹד שֶּׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִים אֶלָּא בִּזְכוּת הַצְּדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א כז) 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה'.
וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה, וְלֹא נָתַן צְדָקָה בְּעֵת שֶּׁבִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה שֶׁיֵּשׁ צֹּרֶךְ בַּדָּבָר, וְיֵשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.
