מצוה תקצב) להניח עומרי השכחה

פרשת כי תצא

"ושכחת עומר בשדה, לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד יט)

מצוות עשה, כשנשכח עומר בשדה – להניחו שם, ולא נשוב לקחתו כשיודע אלינו הדבר, ועל זה נאמר 'ושכחת עומר בשדה, לגר ליתום ולאלמנה יהיה', כלומר, הניחהו שם להם.

משרשי המצוה, לפי שהעניים והאביונים בחסרונם ובעניותם תולים עיניהם על התבואות, בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת השם אשר נתן להם, וחושבים בלבם לאמור, מי יתן והיה לי כן, לאסוף עומרים לביתי, והלוואי שאוכל להביא לביתי אפילו עומר אחד – אשמח בו, ועל כן היה מחסדיו ברוך הוא על בריותיו, למלאת תשוקתם זו, כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה. גם יש בזה תועלת לבעל השדה, שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת במידת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי תת ליבו על העומר הנשכח, אלא יניחהו לאביונים, ועל בעלי הנפש הטובה תנוח ברכת השם לעולם.

ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים, במקומות שתרומות ומעשרות נוהגים שם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁאִם שָׁכַח הָאָדָם עֹמֶר בְּשָׂדֵהוּ, אַף כְּשֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַדָּבָר לֹא יָשׁוּב לְקַחְתּוֹ אֶלָּא יַנִּיחֵנוּ שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד יט) 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה וְגוֹ' לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה', כְּלוֹמַר, הַנִיחֵהוּ שָׁם לָהֶם.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁהָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים תּוֹלִים עֵינֵיהֶם עַל הַתְּבוּאוֹת, בִּרְאוֹתָם אֶת בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה כְּבִרְכַּת ה' אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וְחוֹשְׁבִים בְּלִבָּם לֵאמֹר מִי יִתֵּן וְהָיָה לִי כֵּן לֶאֱסוֹף עֳמָרִים לְבֵיתִי, וַאֲפִילוּ עֹמֶר אֶחָד שֶׁאוּכַל לְהָבִיא – אֶשְׂמַח בּוֹ, וְעַל כֵּן הָיָה מֵחֲסָדָיו בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹתָיו לְמַלֹּאות תְּשׁוּקָתָם זוֹ כְּשֶׁיִּהְיֶה מִקְרֶה שֶׁיִשְׁכְּחֵנוּ בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְעוֹד תּוֹעֶלֶת יֵשׁ בְּכָךְ, כְּפִי שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה רטז), כִּי ה' בָּרוּךְ הוּא רָצָה שֶׁעַמּוֹ אֲשֶׁר בָּחַר יִהְיוּ מְעֻטָּרִים בְּכָל מִדָּה טוֹבָה וִיקָרָה, וְשֶׁתִּהְיֶה לָהֶם נֶפֶשׁ בְּרָכָה וְרוּחַ נְדִיבָה, וְכֵיוָן שֶׁמִּתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים תִּתְפַּעֵל הַנֶּפֶשׁ וְתִהְיֶה טוֹבָה, תָּחוּל בָּהּ בִּרְכַּת ה', וְאֵין סָפֵק כִּי בְּהוֹתִיר הָאָדָם חֵלֶק אֶחָד מִפֵּרוֹתָיו בְּשָׂדֵהוּ, וְיַפְקִירֵם כְּדֵי שֶׁיֶּהֱנוּ מִכָּךְ אוֹתָם הַצְּרִיכִים לוֹ, יֵרָאוּ בְּנַפְשׁוֹ שֹׂבַע רָצוֹן וְרוּחַ נָכוֹן וּמְבֹרָךְ, וְכִי ה' יִתְבָּרַךְ הִשְׂבִּיעוֹ בְּטוּבוֹ, וְגַם נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָלִין. וּלְעֻמַּת זֹאת, אָדָם הַמְּאַסֵּף אֶת כָּל תְּבוּאָתוֹ וּפֵרוֹתָיו אֶל בֵּיתוֹ, וְלֹא יַשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה שֶׁיֶּהֱנוּ בָּם הָאֶבְיוֹנִים, אַחַר שֶׁרָאוּ אֶת הַשָּׂדֶה בְּקָמוֹתֶיהָ וְהִתְאַוּוּ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ לְמַלֵּא נַפְשָׁם בָּהּ כִּי רָעֵבוּ, יוֹרֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּלִי סָפֵק רֹעַ לֵב וְנֶפֶשׁ רָעָה, וְגַם רָעָה תְּבוֹאֵהוּ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוטה ח:) 'בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִים לוֹ'.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, שֶׁהוּא שִׁיעוּר גָּדוֹל יוֹתֵר מִסְּתָם עֹמֶר, אֵינוֹ שִׁכְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה', וְעֹמֶר גָּדוֹל כָּל כָּךְ נֶחְשָׁב כְּאִילּוּ שָׁכַח גָּדִישׁ שָׁלֵם, שֶּׁאֵין זוֹ 'שִׁכְחָה'. וְעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא בַּעַל הַשָּׂדֶה, אוֹ בַּעַל הַשָּׂדֶה וְלֹא פּוֹעֲלִים, אוֹ שֶׁשְּׁכָחוּהוּ שְׁנֵיהֶם וְיֵשׁ שָׁם אֲחֵרִים שֶׁלֹּא שְׁכָחוּהוּ, אֵין זוֹ שִׁכְחָה עַד שֶׁיִּשָּׁכַח מִכָּל אָדָם.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִים שָׁם, וְהַיְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים בָּהּ. וְחִלּוּקֵי הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָם לְעִנְיָן מִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ הֵם כְּפִי שֶׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה תקז), שֶׁכָּל הָעוֹלָם כּוּלוֹ מְּחֻלָּק לַחֲמִשָּׁה חֲלָקִים: א. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶּׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ גַּם עוֹלֵי מִצְרַיִם וְגַם עוֹלֵי בָּבֶל, נוֹהֲגוֹת שָׁם מִּצְוֹת אֵלּוּ מִן הַתּוֹרָה [וּבִתְנַאי שֶׁיִּהְיוּ רוֹב יוֹשְׁבֶיהָ עָלֶיהָ]. ב. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּמָקוֹם שֶּׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ רַק עוֹלֵי מִצְרַיִם וְלֹא עוֹלֵי בָּבֶל, לְאַחַר שֶׁגָּלוּ בָּרִאשׁוֹנָה אֵין מִּצְוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגוֹת שָׁם מֵהַתּוֹרָה, אַךְ מִדְּרַבָּנָן הֵן נוֹהֲגוֹת בָּהּ. ג. 'סוּרְיָא', וְזֶהוּ כִּנּוּי לְכָל הָאֲרָצוֹת שֶׁכָּבַשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ בְּכִבּוּשׁ יָחִיד, שֶׁמֵּהַתּוֹרָה אֵין דִּינָם כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִדְּרַבָּנָן יֵשׁ בָּהֶם חִיּוּב הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. ד. אַרְצוֹת מִצְרַיִם, בָּבֶל, עַמּוֹן וּמוֹאָב, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חוּץ לָאָרֶץ, יֵשׁ בָּהֶם מִצְוַת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. ה. שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁמִּחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֵין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגוֹת בָּהֶן כְּלָל. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְחָזַר לָשׁוּב לָקַחַת עֹמֶר שֶׁנִּשְׁכַּח מִמֶּנּוּ, בִּטֵל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, וּמַרְאֵה בְּעַצְמוֹ הַנְהָגָה שֶׁל נֶפֶשׁ רָעָה, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, כְּפִי שֶׁיְּבֹאַר לְהַלָּן (מצוה תקצג).