ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ד, ז-ח
ז) אומר הוא (-רשאי לומר) ישראל לעכו"ם, עד שאתה לוקח (-קונה) חמץ במנה, בוא וקח במאתים, או שיאמר לו עד שאתה לוקח מעכו"ם בוא וקח מישראל, ותרויח בכך, שמא אצטרך את החמץ ואקח ממך אחר הפסח, ובאופן זה נחשב החמץ כשייך לגוי לגמרי, ורשאי הישראל לחזור ולקנותו ממנו אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח, ואם עשה כן, שמכר או נתן לגוי בתנאי, הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא:
ח) תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס, וכותח הבבלי, ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים. אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה, הרי זה מותר לקיימו בפסח:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
