ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ד, יא-יב
יא) הפת עצמה שעפשה, ונפסלה מלאכול על ידי הכלב, ומלוגמא [-תרופה] שנסרחה, אינו צריך לבער. בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה, וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ, וכל כיוצא בזה, מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום לא יראה ולא ימצא, שאין צורת החמץ עומדת:
יב) דבר שנתערב בו חמץ, ואינו מאכל לאדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריא"ק [-מין תרופה] וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
