ספר זמנים: הלכות חמץ ומצה, פרק ח, א-ב
א) סדור עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר כך הוא, בתחלה מוזגין כוס יין לכל אחד ואחד, ומברך בורא פרי הגפן, ואומר עליו קדוש היום, וזמן – שהחיינו, ושותה. ואחר כך מברך 'על נטילת ידים', ונוטל ידיו, ומביאין שלחן ערוך ועליו מרור, וירק אחר, ומצה, וחרוסת, וגופו של כבש הפסח ובשר חגיגה של יום ארבעה עשר, ובזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין קרבנות, מביאין על השלחן שני מיני בשר, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:
ב) מתחיל ומברך בורא פרי האדמה, ולוקח ירק, ומטבל אותו בחרוסת, ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עמו, כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית. ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו, ומוזגין הכוס השני, וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים. שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, והלילה הזה כולנו מסובין:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
