ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ג, יב-יג

יב) חריץ החפור בקרקע שבין שתי חצירות, עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה אמות או יתר, מערבין שני עירובין, ואינם יכולים לערב עירוב אחד, כיון שהוא חוצץ בין החצרות. היה החריץ פחות מכאן, נחשבות שתי החצרות כמחוברות לגמרי, ומערבין עירוב אחד, ואין מערבין שנים. ואם מיעט את עומקו של החריץ בעפר או בצרורות [-אבנים קטנות], מערבין אחד, ואין מערבין שנים, שסתם עפר וצרורות הנמצאים בחריץ, מבוטלין הן. אבל אם מלאהו תבן או קש, אינן ממעטין, עד שיבטל את התבן והקש ויחליט להשאירם בחריץ.
יג) וכן אם מיעט את רחבו של החריץ בלוח או בקנה שהושיטו [-הניחו] באורך כל החריץ, ונמצא שאין ברוחב החריץ ארבע אמות, מערבין עירוב אחד ואין מערבין שנים. וכל הדבר הניטל בשבת, כגון הסל והספל, אין ממעטין בו, מחשש שיטלנו ממקומו בשבת, אלא אם כן חיברו בארץ חבור שאי אפשר לשמטו בקלות, עד שיחפור בדקר:

שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!