ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, ב2-ג
כיון שהתבאר שהמניח עירובו במקום רחוק מהעיר קנה שם שביתתו, ומותר לו להלך ממקום עירובו והלאה אלפים אמה לכל צד, נמצא ש'הפסיד' את מקום השביתה שלו בעיר, ואינו נחשב כאחד מתושבי העיר שיש לו רשות להלך אלפים אמה לכל צד מצדדי העיר, לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד המדינה – לצד המרוחק מהעיר שהוא בה, אינו מהלך במדינה כמה שירצה ככל יושבי המדינה, אלא מהלך רק עד סוף מדתו – עד סוף אלפים אמה ממקום העירוב. ואמנם, אם היתה המדינה כולה מובלעת בתוך מדתו [-בתוך אותם אלפים אמה שממקום עירובו], תחשב המדינה כולה כארבע אמות, וישלים מדתו חוצה לה:
ג) כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף אמה שמן העירוב עד ביתו, ואלף אמה נוספים מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף. אבל אם היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף, אפילו אמה אחת פחות מאלף, שנמצאת מדתו כלתה חוץ למדינה, באופן זה תחשב המדינה כולה כארבע אמות, ויהלך חוצה לה תשע מאות שש ותשעים אמה, תשלום האלפים – שהם 'השלמת' אותם אלפים אמה שיש לו ממקום עירובו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
