ספר זמנים: הלכות עירובין, פרק ו, ד
ד) כיון שהתבאר שהנחת העירוב במקום אחר מבטלת את שביתתו של האדם בעירו, לפיכך, אם הניח עירובו בצד מזרח ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה, וקנה שביתתו באותו מקום שהעירוב מונח בו, הרי זה הפסיד את זכות ההליכה בכל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו [הנמצא ממערב לעירוב] עד עירובו אלפים אמה, ומעירובו והלאה לצד מזרח עוד אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו שבמדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת, שהרי בביתו מסתיימים אלפים אמה מעירובו לצד מערב.
המניח עירובו ברשות היחיד [-במקום המוקף מחיצות], אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה, ואפילו עיר חריבה, או מערה הראויה לדיורין, נחשבת המדינה כולה כארבע אמות בלבד, ולכן מהלך את כולה, ומלבד זאת מהלך גם חוצה לה, עוד אלפים אמה לכל רוח:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
