ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ג, ז-ח
ז) כשמעברין בית דין את החדש מפני שלא באו עדים כל יום שלשים, היו עולין למקום מוכן לכך, ועושין בו סעודה ביום אחד ושלשים, שהוא ראש חדש, ואין עולין לשם בלילה, אלא בנשף קודם עלות השמש, ואין עולין לסעודה זו פחות מעשרה, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואוכלין בעת הסעודה, וזו היא סעודת מצוה של עיבור החדש האמורה בכל מקום:
ח) בראשונה, כשהיו בית דין מקדשין את החדש היו משיאין משואות (-מדורות אש) בראשי ההרים, כדי שידעו הרחוקים שהתקדש החודש. משקלקלו הכותים, שהיו משיאין משואות בזמן שלא התקדש החודש כדי להטעות את העם, התקינו שיהו שלוחים יוצאין, ומודיעין לרבים. ושלוחים אלו אינן מחללין לא את יום טוב ולא את יום הכפורים, ואין צריך לומר שבת, שאין מחללין את השבת לקיימו על ידי פרסומו, אלא מחללים שבת כדי לקדשו בלבד, על ידי עדות לבית דין.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
