ספר זמנים: הלכות קידוש החודש, פרק ד, יג-יד
יג) יש לבית דין לחשב ולקבוע ולידע אי זו שנה תהיה מעוברת, בכל עת שירצה, אפילו כמה שנים. אבל אין אומרין מיד 'שנה פלונית מעוברת', אלא אחר ראש השנה הוא שאומר שנה זו מעוברת. ודבר זה, שמודיעים מיד אחר ראש השנה שהשנה מעוברת, היינו מפני הדחק, אבל שלא בשעת הדחק אין מודיעין בתחילתה שהיא מעוברת, אלא באדר הוא שאומר 'שנה זו מעוברת, וחדש הבא אינו ניסן אלא אדר שני'. ואם אמרו לפני ראש השנה 'שנה זו שתכנס מעוברת', אינה מעוברת באמירה זו:
יד) הגיע יום שלשים באדר ולא עיברו עדיין את השנה, לא יעברו אותה כלל, כיון שאותו היום ראוי להיות ראש חדש ניסן, ומשיכנס ניסן ולא עיברו אינן יכולים לעבר. ואם עברו ועיברוה ביום שלשים של אדר, הרי זו מעוברת. אם באו עדים אחר שעיברו את השנה, והעידו על הירח, הרי אלו מקדשין את החדש ביום שלשים, ויהיה ראש חדש אדר שני, ואילו קידשוהו קודם שיעברו את השנה שוב לא היו מעברין, שאין מעברין בניסן:
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
